הצחיק אותי ההגדרה שנצחיה אמרה לי, למרות שזה נכון. נכון עד כאב.
אני מחבבת את נצחיה, למרות שהיא מדברת לאט וזה מרדים אותי,
היא נותנת לי מקום, מקום לדבר. ולא סתם לדבר, לדבר בלי מסיכות. הו זה נהדר.
התרפיה שלי באמצע המירוץ חסר הנשימה הזה.
יש לה חדר מלא במשחקים שקונים בפיראט האדום והם בתוך ספרייה שכזו, יש לה פופים ודשא של שטיח! זה ממש הזכיר לי את מקימי, אז גיחכתי בשקט.
כן טוב, נו. הכרתי לכם היום את נצחיה.
אהבת ישראל!!|אני התגעגעתי אלייך...|
אממ.. כן.. שנים לא דיברנו....
מ.ב. לקחה אותי וקצת לא הבינה למה נוצצות לי העיניים.
(אם יכולתי הייתי מסתובבת שם אלף שעות)
זה בהחלט נהדר עד מאד.
תודה שהכרת לנו את נצחיה.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
