אתם לא חייבים לקרוא. באמת.

היום אני מציינת 17 שנה להיותי בעולם הזה.
נכון. זה קצת. ואולי אין לי זכות לדבר בכלל.
אבל אני מרגישה שאם לא אכתוב- אשתגע.

למרות שאלו רק 17 שנים, אני מרגישה כאילו חייתי פי מאה יותר.
אפשר אולי להגיד שזה בגלל מה שהיה בהן.
לא, לא הרבה טוב.

היום במפגש המורה דיברה איתנו על אנשים שחיים בתחושה של- אילו היה לי... אז הייתי...
אנשים כאלה הם נפעלים. לא פועלים. הם בוחרים לא לבחור. להיות תלוי בגורמים חיצוניים, לא לקחת אחריות.
כי כולנו נולדנו לתוך מציאות מסויימת. שבה לא בחרנו. ולכולנו יש נסיונות בחיים. האפשרות שלנו היא או לחכות שמשהו יקרה, ישתנה, או לקחת את עצמינו בידיים ופשוט לחיות. עם מה שאנחנו. עם מי שאנחנו.

ואני ישבתי שם וחשבתי, כמה היא מתכוונת אליי.
הילדה, אני, שהיא קיבלה לידיים בתחילת שנה שעברה.

הילדה שבכתה לה כל פעם שהיא הזכירה את ההורים. הילדה שהיא הכריחה ללכת לטיפול. הילדה שהתווכחה איתה שאדם לא יכול לצאת ממציאות כזאת.

חשבתי כמה שנים מה17 שקיבלתי בינתיים אני זוכרת לטובה. אולי מגיל שנתיים עד כיתה א'. אולי.

חשבתי כמה היא צודקת.
כמה אנחנו מאשימים את החיים שאליהם נולדנו,
ולא מנסים לעשות שום דבר.
רק מחכים לנס.
שלא יבוא.

אני מודה שאני אדם שלא מורגל בלקחת את החיים שלו בידיים, או את עצמו.
תמיד חשבתי שבבוא היום פשוט אבנה לעצמי חיים חדשים במקום הישנים.

אולי זה ישתנה?

(אם קראתם, כל הכבוד. רק תקחו מכאן משהו. בבקשה. שזה לא יהיה לחינם.)

תודה אנשים.