כבר חיינו פה שנים. מחכים לרחמים שיבואו עלינו. סיפור.

כבר חיינו פה שנים. מחכים לרחמים שיבואו עלינו. סיפור.ריעות.

היא כתבה במרץ. אותיות עגולות עיטרו את הדף הלבן החלק, והיא ידעה שאימה, בחדר השני, תקרא כל מילה.
סנסיני העץ ותפארתו, והשלכת. היא חשה כאם מנזר מתפללת, עד כדי כך היו קדושות אותיותיה בעיניה.
אהבתה שלה, זו העלובה, הנסתרת, לא באה על סיפוקה. איך אפשר לאהוב דבר כל כך רחוק, כל כך פשוט? ועוד משוררת דגולה כמוה.
אנא אלוהים, רחם עליי. עבר בה הרהור. שלח לי את אשר ביקשתי. שלח לי מעט לחם או מעט מים, מה כבר ביקשתי? רק אהבה. אהבה פשוטה, תמימה, ושאצא מכאן. מן הכלא הקודר שהוא מנזר, שהוא ארמון.
ואני, אותה מלכה נכבדת, כלואה כאן כבר שנים בידי אהבה של אדם שלא רואה אותי, של קשיש שלא מבקש את טובתי. והיכן אהבתי שלי?
היא קמה ממקומה, היטיבה את הנר. ושוב חזרה אל העץ שלה. ידוע סער העץ. ואיתן. מי כמוהו יודע, שעל מנת להיות נאהבת צריך לאהוב. לאהוב את התת מודע ולהיות שמחה בו ושלמה איתו. ואיך אפשר לאהוב קדרות כזו, עמקות כזו כבדה.
היא סגרה את המחברת. חמישה שירים הניב העט שלה. חמישה שירים אגורים לקובץ אחד. העץ, היא כתבה. על אהבה וזוגיות, על תת מודע ועל שלכת. על סתיו מתחשף וקיץ רווי גשמים.
וזהו, היא החליטה. עד כאן אגיע.
עד כאן אהבתי מגעת, ואיני יכולה לקום.

מי יודע על מי כתבתי את זה? |נאנח בסיפוק|ריעות.

הכנסתי שלוש יצירות שלה לכאן, ואחת אפילו מליון פעמים.

זה מוכר ליקול דממה

ציירת לי ציור מרהיב בראש של הדמות
אני לא מצליחה לתפוס את השם, הוא בורח לי.
עוד אחשוב

אני יכולה לגלות לך? פליז פליז פליז?ריעות.

אמ אוקיקול דממה

לאה גולדברג.ריעות.

ידעתי!קול דממה

רק היססתי להגיד.

את יודעת, שמאוד אוהבת ומתעמקת בדבריה. וראיתי שכתבת עליה בימים האחרונים.

ניתחתי שני שירים שלה היום בבוקר. אין תענוג גדול מזה.ריעות.

היא פשוט נדירה

ארבע יצירות בעצםריעות.