היא כתבה במרץ. אותיות עגולות עיטרו את הדף הלבן החלק, והיא ידעה שאימה, בחדר השני, תקרא כל מילה.
סנסיני העץ ותפארתו, והשלכת. היא חשה כאם מנזר מתפללת, עד כדי כך היו קדושות אותיותיה בעיניה.
אהבתה שלה, זו העלובה, הנסתרת, לא באה על סיפוקה. איך אפשר לאהוב דבר כל כך רחוק, כל כך פשוט? ועוד משוררת דגולה כמוה.
אנא אלוהים, רחם עליי. עבר בה הרהור. שלח לי את אשר ביקשתי. שלח לי מעט לחם או מעט מים, מה כבר ביקשתי? רק אהבה. אהבה פשוטה, תמימה, ושאצא מכאן. מן הכלא הקודר שהוא מנזר, שהוא ארמון.
ואני, אותה מלכה נכבדת, כלואה כאן כבר שנים בידי אהבה של אדם שלא רואה אותי, של קשיש שלא מבקש את טובתי. והיכן אהבתי שלי?
היא קמה ממקומה, היטיבה את הנר. ושוב חזרה אל העץ שלה. ידוע סער העץ. ואיתן. מי כמוהו יודע, שעל מנת להיות נאהבת צריך לאהוב. לאהוב את התת מודע ולהיות שמחה בו ושלמה איתו. ואיך אפשר לאהוב קדרות כזו, עמקות כזו כבדה.
היא סגרה את המחברת. חמישה שירים הניב העט שלה. חמישה שירים אגורים לקובץ אחד. העץ, היא כתבה. על אהבה וזוגיות, על תת מודע ועל שלכת. על סתיו מתחשף וקיץ רווי גשמים.
וזהו, היא החליטה. עד כאן אגיע.
עד כאן אהבתי מגעת, ואיני יכולה לקום.