מציקה לי הכותרת הזאת פה למעלה.

גם לעזוב את יו"ש נהיה גבורה גדולה?

חוצמזה. מי האדיוט שעושה כזה דבר?!

ויש אנשים עם כ"כ הרבה מזל. גם אני רוצההה.

אבל בסוף זה אפילו לא מה שאני כל-כך רוצה. אז אני לא אקנה ממנו.

ויאאא. אולי אני אדבר איתה מחר. והיא תחפור לי על אוכל, ואני אצחק ויהיה לי טוב לדבר איתה.

ואז אני אסביר לה שזה לא הולך שחברות שלי היום אצלם ביישוב ואני לא. אני רוצה להיות אצלה.

ויש מדריכות! היא נכנעה! זה כ"כ טוב.

וכששלחו לי שמה שהוא מוכר זה לא מה שאני מאוד רוצה אז הכל נהיה יותר טוב.

ונראה מה יהיה מחר.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול

חורף בריא לכולם