אז שעתיים בלילה.

בקושי הצלחתי לפתוח את העיניים.

והפעם היה יותר טוב

הילדים הכירו אותי כבר

באתי מוכנה נפשית.

היה לי קשה לנקות בלי שירים

ולהכין אוכל בלי שירים

אז פשוט חשבתי על השיחה אתמול.

נמרח לי חיוך מפגר על הפנים!

היי, זה החיוך מאתמול!

הגעתי הבית

צמאה ועייפה

מנחה! מזל שנזכרתי

ואז לישון

ופתאום לא ישנתי מידי טוב

ופתאום יצא הצום

ואבא הכין אוכל טעים

ואחותי

ואז הבחור שלנו בא

והתקשרתי אליו כי אבא רצה לומר לו משו

והוא לא ענה

ואז הוא חזר אלי

והמספר שלי לא שמור אצלו!

אז הוא שאל מי זה?

וזה היה מביך

והיה מצחיק

ואבא צחק על שנינו.

והוא בא לשחנש

ואני הצטרפתי

ותהיתי

ואמרתי שאיזה כיף להיות בת

הוא אמר דברים חכמים

זה נניח משו שאנלא סובלת בחב"ד

ומחר יום עבודה מ1 בצהריים

סופסוף לישון בבוקר!

ואתמול אבא העיר אותי בכינוי שאני אוהבת

לא באלי לומר מה אנלא אוהבת בחבד

אבל זה קיים

שירים

אני מתגעגעת

תכף אשוב

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול

חורף בריא לכולם