תנסי תמיד לדמיין שאת אומרת/עושה מה שהם אומרים/עושים במקום עצבים זה יכול לגרום לך לצחוק

כשכואב לי הראש אחרי יום האחים שלי לא מצחיקים אותי בשום צורה, אני רק רוצה כמה שיותר מרחק מהם, והם די... די לא מבינים את זה, בלשון המעטה.

או שהם מבינים ודווקא עומדים לידי וחופרים בשכל.

שככל שאתה משדר לבנאדם פחות סבלנות ויותר דחייה, ככה הוא יותר ייצמד אליך.

במיוחד אם הבנאדם הזה הוא ילד. (כלומר, גם הרגישות של ילדים לשדרים גבוהה מן המבוגרים, וגם מנגנוני ההגנה עדיין לא מפותחים אצלם בכדי לעצור אותם מלהכנע לשדרים שהם חווים מהסביבה)

 

בהנחה שמה שאת רוצה להשיג הוא שקט, ולא עצות איך להתגבר על המידות ולהיות סבלנית כשזה קשה לך, 

האופן היחיד הוא להיות סבלני - זמנית.

לשדר אמפתיה וחיבה, ובאופן הכי כנה ולא עצבני, הכי נותן אמון בטוב ליבו של האובייקט, איזה אובייקט שיעמוד מולך, באופן הכי מחבק ומחייך ומכיל, להסביר לו עד כמה תש כוחך ומדוע, כמה את רוצה לשמוע אותו ולהיות איתו אבל לא עכשיו.

(שימי לב למילים אתה יכול להפסיק לדבר לעצמך. נימת הלעג שמושחלת במילים, חחח תינוק שמדבר לעצמו, מעבירה אותו אוטומטית למתרס השני, הנפגע והמתגונן. תגייסי אותו אלייך! תחשבי רגע על המתיקות והספונטניות שבדיאלוג שהוא מנהל בין עצמו לבינו, ובחיבה, לגמרי בחיבה והכלה, תשקפי לו קודם את המתיקות שלו ורק אחר כך את הרצון שלך לשקט בכל זאת, כי אתה יודע יקירי, צום זה לא עסק פשוט!)

בדר"כ זה עובד, פלוס תגובת נגד מצידו של השתקת שאר האובייקטים והתפחת כריתך וכוס מים קרים.

 

בכל אופן, תמיד יש גם את האופצייה של לברוח לחדר ולנעול את הדלת.

אבל הוא בן 9! הוא לא תינוק שלא מבין כלום.

הוא מבין שאסור להתעסק איתי אחרי צומות ושכשאני מבקשת אז צריך להתחשב, ובכוונה הוא מתעלם!

ילדים זה דבר סבוך

אני חושבת שאני אעבור לשיטת השוט

איזה זקנה אני

הוא לא לא מבין כלום, הוא מבין המון ומרגיש המון, ודווקא לכן הוא נדבק אלייך בעיתות מצוקה.

בקיצור ובכולופן, אלימות אני לא מאשרת |נוהם|

- כן גיברת! חסה זה שתיים בעשר! תראי מה זה, שביזות יומראשון פה! -

צרות של עשירים

כשמישהו מספר לך קשיים שלו.

 

אמ.

אני חושבת שהנקודה העיקרית בכל זה היא הלאהוב אותם

בימים שאני מחבבת את הילדים שלי יש לי סבלנות להקשיב לכל הדיבורים-לעצמם שלהם

ויש לי עוד מה להגיד אז אחר כך

אשכרה.