ככה עבר הצום

ובאלי שוב כי לא ניצלתי אותו כמו שצריך

אסקפיזם:

סתם-מחשבות על בחירות ובריחות

והעניין הזה שהדברים החשובים באמת לא בוערים אצלי כל הזמן ביוםיום.

הו זה משגע.

אז לקחתי את הילדונת הקבועה והושבתי אותה על כסא הפסיכולוג ואותי על הספה

וזה שחרר משהו

גאווה (יהודית):

הידעתם?

סבא רבא שלי ותשעת אחיו היו ה-משפחה הלוחמת של הלח"י

הוא-ישב בכלא עכו,אחותו-בכלא בבית-לחם,שניים מהאחים ועוד גיס במחנה מעצר בעתלית

כל האחים הקטנים היו יוצאים בלילה לתלות שלטים עם דבק שאמא שלהם הכינה

ו-הם היו חסידי גור

סיפור האהבה שלנו עם הלח"י לגמרי לא התחיל ממנו

חתיכת מורשת

דעה קדומה:

תנו לי רק להיות פרימטיבית.משיחית,קיצונית וכו

אדם נהדר כבר אמרנו?

תנסו למצוא איזשהו היגיון בסלט הזה.

אני אעזוב אותכם שוב (מקווה)

לככה שבועיים

הייתם אחלה של קהל

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול

חורף בריא לכולם