איזה תחושה כיפית זה לנצל את החופש

אתמול ישנתי אצל שירה עם שירה

אני כולי קמה בשבע וחצי כדי ללכת לשיעור פסנתר שהיה בתשע

אני קמה לי לבד, ששתי חברות שלי ממשיכות לישון

אוכלת, מתפללת

קיצר מגיעה אליה.

דופקת דופקת היא לא עונה. ואז אני מתקשרת והיא אומרת שבכלל קבענו מחר

בקיצור סתם קמתי

טוב לונורא.

ישתבח שמו

היה לי המון זמן להתפלל לי. זה היה כיף

ואחרי זה הלכנו לשירה השניה והכנו עוגיות רעידת אדמה

לומשנה שבאמת היה להם טעם של אדמה אבל פסדר.

ואז הלכנו לסופרלנד.

זה היה אחד הדברים הכייפים

בסוף עלינו לסירות, וחברה שלי החליטה שבאלה שאני יהיה רטובה

ומחר חיפה שלוש ימים

יוו כיפלי

ונריה חוזר לשבת מהצבא

איזה כיף. אני מתגעגעת

מלאן זמן שהוא לא היה בבית

ישלי היום המון מצב רוח

תודה השם

ועוד מעט טיול עם שירה

שירה היא חברה טובה שלי

והיא שנה הבאה הולכת לאולפנה אחרת לא כמו שלי

וזה קצת עצוב לי

אפילו שהיא תהיה בידבנימין וזה קרוב

זה עצוב נורא

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול

חורף בריא לכולם