אז כמה שירים מתוך "שעת החסד":

~

סטטיסטיקה

על כל משתולל יש תמיד שניים

או שלושה מרגיעים, טופחי-על-שכם,

על כל בוכה כמה וכמה מוחי-דמעה,

על כל שמח עצובים רבים

שרוצים להתחמם בשמחתו.

וכל לילה לפחות אדם אחד

אינו מוצא אץ דרכו אל ביתו

או שביתו עבר למקום אחר

והוא מתרוצץ ברחובות

והוא מיותר.

פעם חיכיתי עם בני הקטן בתחנה

ועבר אוטובוס ריק ובני אמר:

"הנה אוטובוס מלא באנשים ריקים".

~

אדם בחייו

אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו

זמן לכל.

ואין לו עת שתהיה לו עת

לכל חפץ. קהלת לא צדק כשאמר כך.

אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת,

באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק

באותן ידיים לזרוק אבנים

ובאותן ידיים לאסוף אותן,

לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה.

ולשנוא ולסלוח ולזכור ולשכוח

ולסדר ולבלבל ולאכול ולעכל

את מה שהיסטוריה ארוכה

עושה בשנים רבות מאד.

אדם בחייו אין לו זמן.

כשהוא מאבד הוא מחפש

כשהוא מוצא הוא שוכח,

כשהוא שוכח הוא אוהב

וכשהוא אוהב הוא מתחיל לשכוח.

ונפשו למודה,

ונפשו מקצועית מאד

רק גופו נשאר חובב

תמיד. מנסה וטועה

לא לומד ותמבלבל

שיכור ועיוור בתעונוגתיו ובמכאוביו.

מות תאנים ימות בסתיו

מצומק ומלא עצמו ומתוק,

העלים מתייבשים על האדמה,

והענפים הערומים כבר מצביעים

אל המקום שבו זמן לכל.

~

אני יושב ליד השולחן

אי יושב ליד השולחן וכותב

עליו דברים מדוייקים. אני זוכר

את התקווה לאהבה ראשונה שהיתה לי

לפני שפגשתי את הנערה שאהבתי,

אבל אותה עצמה כמעט אינני זוכר,

כמו אדם הזוכר את הצמא שהיה לו

במדבר, אך את שתיית המים

איננו זוכר.

כי מה שנשאר הוא תבנית המעשה

ולא תוכנו, צורת האותיות ולא מובן המילים.

כמו במבדק משכל עלי לשכוח

את מה שלמדתי ולדעת רק

קווים ולהשלים צורות.

אני כמו אונייה שמודדים את נפחה ואת משקלה.

לפי כמות המים שהיא דוחקת,

ולא חשוב מה היא נושאת בבטנה.

אני יושב ליד הושלחן.

אני שואל את עצמי,

מה עצוב יותר:

דלת בלי מפתח

או מפתח בלי דלת.

~

זהו בינתיים, נביא לכם את המתנות ברווחים של זמן

אני כבר לא ממש זוכרת את מי אני צריכה לתייג

@שורדתתת

@פינג.

@נפתלי הדג - גם אתה היית שם?...

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול