בס"ד
אני לא בטוחה מה שם שבר אותי
הדוב בפינת החדר השטיח הצמרירי או הפנים הרכות שהביטו בי
אולי השילוב של כל השלושה שהזכירו לי מה שאני כבר לא אהיה
אבל לראשונה מזה שנים התחלתי לבכות
אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך דקה שעה או אולי חיים שלמים
אבל כשזה נגמר הצלחתי להתחיל לדבר
"אני מצטערת" גמגמתי לעבר הפנים היפות
"אני לא בכיינית בדרך כלל"
(מה שהיה אירוני למדי בהתחשב בדמעה הנוספת שמצאה את דרכה החוצה ממש בשנייה הזאת)
"את חייבת להבין שהמשפחה שלי
היא..היא לא רעה
יש לי עוד שלוש אחיות קטנות כולן צריכות עוד להתחתן
זה לא שלא אכפת להם
פשוט אין להם יותר מקום בשבילי"
בשלב הזה הקול שלי נסדק שוב והמילה כאילו נשאבו כל הדרך חזרה פנימה לבטן
העפתי מבט קצר רוח לעבר השעון כאילו מתוך תקווה טיפשית שהוא יציל אותי
השעה הפתיעה אותי נדמה שהזמן שלנו עבר כבר לפני יותר מחצי שעה
שיתפתי אותה בזה והיא משכה בכתפיה ואמרה שנראה שיש לי עוד מה להגיד
משהו ברוגע שלה גרם לי להנהן ולהמשיך
"אני לא בכיתי מאז הלילה הראשון שם
היה חשוך ו..ו..היה שם ריח של שתן (יותר מאוחר גליתי שזה בגלל שאין שם אסלה)
ישבנו מקובצות כל הבנות החדשות רועדות מקור ומפחד
אחת מהמבוגרות יותר באה להסביר לנו מה עומד לקרות
לא הצלחתי לשמוע מילה ממה שהיא אמרה
הייתי רק בת 7 והיא הייתה בת 10 אבל עם כל החבורות היא נראתה הרבה יותר גדולה
אני חושבת שזה הרגע שהבנתי בו שזה העתיד שלי"
"בהתחלה האדון עוד העמיד פנים אבל בהמשך..הוא הפך למפלצתי"
מלעתי את הרוק וחזרתי להסתכל על הגברת היפה
"את לא חייבת להמשיך קרן אפשר ביום אחר אם תרצי" היא לחשה לי
נענעתי את ראשי בשלילה והמשכתי
"הוא היה מבקש מאיתנו לעשות דברים
כל מיני דברים שאף פעם לא שמעתי עליהם
ואם..אם לא הייתי עושה את מה שהוא אמר הוא היה מרביץ לי חזק
כשזה התחיל עוד נלחמתי..אני מבית דתי והדברים שהוא ביקש היו פשוט לא צנועים
הייתי סופגת מכות בשקט לא מרשה לעצמי להראות חולשה
אבל אז הוא התחיל להרעיב אותי
ולהגיד לי שההורים שלי לא רוצים אותי יותר שרק לו אכפת ממני..
היה לו כישרון כזה
לגרום לך להרגיש כאילו את הכי מיוחדת בעולם אבל כאילו שאת לא שווה כלום
אז התחלתי לשתף פעולה"
הישרתי אליה מבט מתחנן
"אבל את חייבת לדעת! הוא הכריח אותי
אני לא רציתי אני
אני באמת לא רציתי
הוא היה לוחש לי שכן אבל אני לא!"
התנשפתי לכמה שניות והמשכתי
"בהמשך באו עוד אנשים
לקוחות אם רצית אוכל היית צריכה למצוא חן בעיניהם
עם הזמן הפכתי לדי טובה בזה"
עצרתי
מוטרדת מעט מנימת הגאווה שהתגנבה לקולי
"את בטח חושבת שאני מלוכלכת
אני יודעת
גם אני מרגישה ככה
אני מגעילה ולא טהורה יותר
לכן הם לא רוצים אותי
המטתי בושה על המשפחה
מי יתחתן עם אחיות שלי אם ידעו עלי?
עדיף להם שכולם יחשבו שאני מתה מאשר שידעו את האמת"
ראיתי שהגברת מנסה להגיד משהו אבל עצרתי אותה
פתאום אחרי כל כך הרבה שנים של שקט לא יכולתי להפסיק לדבר
"האדון זרק אותי משם כשנכנסתי להריון
מהחדרים הכי יפים עם הלקוחות החשובים חזרה לחדר החשוך
אלו היו ימים נוראים אבל גם היה בהם שחרור
סוף סוף אף אחד לא נגע בי
אני חושבת שהיתי שם בערך חודש עד שהמשטרה הגיעה
הכל קרה אז כל כך מהר
לקחו אותי לבית חולים ואחר כך לתחנת משטרה למסור עדות
ההורים שלי שמעו הכל
מסתבר שהם באמת חשבו שאחרי שנעלמתי מתתי
אולי הם העדיפו להאמין לזה
כשנעלמתי הייתי ילדה קטנה ותמימה ועכשיו אני אישה גסה בהריון מחוץ לנישואין
מי רוצה דבר כזה?"
היא נאנחה והפעם הגיעה תורה להתחנן בלחישה חצי צרודה "קרן..את רק בת 12"
לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי מהחדר לא לפני שעניתי "בדיוק."
איך יכול להיות בעולם דבר כזה?
