היה לי כיף נורא

איך שאני אוהבת את הים

ואת השקיעות

אעעאה והזריחה יפה אפילו עוד יותר

איזה כיפלנו נכון השם אוהב אותנו

רק שקצת קשה לי וכל הלילות לא ישנתי

אולי שעה שעתיים

וחבל לי שרק ברגע של פרידה אני מבינה

עד כמה הן חשובות לי ואני יודעת עד כמה אני להן

יש שם מעיין אחד השווים

פשוט באמצע העולם מדרגות למקום קסום שבכלל אין שם אנשים

ואז יכלנו לשיר במקו לשים שירים

והגיטרה שלי היתה ככ חסרה

לפחות ברכבת יש פסנתר

והתאמנתי אז אבא שאל את הרב ומותר לי ב"ה

אבל גיטרה זה לפרוק עצבים ואני לא יכולה עכשיו

הוא ככ מתוק

ובאלי פשוט לתת לו חיבוק ענקי

אחשלי חוזר מחר ומלא זמן לא ראיתי אותו

אז כיפלי

ב"ה

ישתבח שמו

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול