מחילה, לא היה לי כח להגיד

עד לפני שבועיים לא ידעתי על קיומם, ועכשיו אני כבר חלק מהמשפחה.
הייתי הרגע בבית שלהם.
שעה אחרי ההלוויה.
הבאתי להם את אילה. נועם ביקש אותה
ועכשיו במשך כל השבוע של השבעה אני אשמור עליה.
לעזאזל
מספיק אני כל היום איתה, ממלאת את התפקיד של אמא.
עכשיו גם בצהריים להיות תחליף לזה.
איך?
איך אני אשרוד את זה?
אבא
תעזור להם
ההספד של נעם היה מזעזע.
לא הצלחתי לנשום מרוב בכי.
כמעט ופינו אותי
הייתי באמת במצב נורא.
אחכ גם הלכתי לשמור על אילה
והרגע הייתי בבית שלהם.
את כל המשפחה ראיתי שם.
כולם שבורים ובמקביל חזקים כמו לוידעת מה.
אוי נועם,
שהקב"ה ימלא את חסרונך בטוב.
נשארת אלמן עם שלוש בנות יתומות!!
אבא,
מסביר איפה הטוב פה!
תסביר!
די עם הכאפות האלה בלי להכין אותנו לפני.
אז הם חזקים, הם מאמינים, הם רואים פה עתיד.
ומה איתי?
אני לא נחשבת?
למה לא דאגת שאני אאמין?
שיהיה לי אמונה וראיית טוב?



















(לרצות למות לא שייך. אילה צריכה אותי עכשיו.
אבל לדרוש כוחות ואמונה מותר, נכון?)

אולי עדיף לא לדרוש-
לבקש, להתפלל,
את יודעת.
וחיבוק יקרה. חיבוק חזק.