אני רוצה כבר לכתוב את זה.

ואני אכתוב.

ואני רוצה לדבר עם @#$% אבל שיחה רגועה.

אני רוצה גם שייגמר כבר הדבר הזה.

גם אומץ אני רוצה.

ואני רוצה חופש מעניין עם סיפוק.

ואני רוצה לחיות בסרט.

אני רוצה להיות גיבורה בכל מיני מקומות.

ולהיות אדם משפיע בעולם(לאו דווקא בעולם הכללי, אפשר גם בעולם הפרטי שלי)

אני רוצה להיות מיילדת,

ואני רוצה לגדול ולהבין שביזבזתי את השנים היפות האלה ואז לחזור לשנים האלה לתקן הכל.

ואני רוצה אותה.

וזהו.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול