וועה כיפ לי פה
איך אני אוהבת תבית של סבתא, תמטבח, תריח, תסדר, תניקיון, הכל ככ מצוחצח, אבל עדיין שוקק חיים של נכדים
אבל בכלל שאני מגעילה וזה לוכפת לי כי ניצלשו לי שירשור שהייתי באמצע לערוך כי נתקע לי הטלפון (אהמ אהמ @יונה על הגג ו@כמו הירח.)
ואני נורא מצטערת אבל אינמה לעשות. איפשר לא לדבר, זה קשה לי. אז כן, אני מגעילה, אבל זה במת קשה לי.

אני אוהבתותה נורא, אבל מה נראה להם?! חח הם פשוט חיים בסרט, ואני עומדת לרצוח אותם
פחח הוא?! בחיים לא הייתי לושבת. בחיים. למרות שיש בזה קצת מעט הגיון.

אני צכה לדבר איתך, @*פסיקית שמישו יתייג פליז, תודה.

וועה מחר יהיה כיפ נורא
ואז אני יוכל לנגןןן |מתרגש| |צווח| |מאושר| יאא וכולכם שבו בצד ותקנאו בשקטט
וועה וועה וועה.

חפרפרת. קלטתי כבר מלפני.
יאוו יאוו יאוו
פפ נממ בעע געע קלולולילולי טרילילי

הזכרונות לא יציקו לי עכשיו נכון?
יופי כל הכבוד לך. במת. את מצליחה. זה יפה מאוד. אז שרדתי חודש, נו כבר, אני במתח
פפ יואוו
בעע געע צצחח אני מרגישה כמוהו
חח יוואוו

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול