המגדל קלפים העדין שיצרתי התפרק לו

בנשיפה אחת של דקה של טיפשות

ואני אוכלת את זה עד עכשיו ולא מפסיקה להקיא.

שייגמר.שייחלוף-ימים חודשים שנים.מהזה כבר משנה.

ואתה-כןכן אתה,תמצא כבר את הרובד שמעבר.

תפסיק ללטף עם מגבון ולהשאיר עדיין 5 ס"מ של אבק.

דרכים.

ועד שמצאתי מנוח

ועד שנכתב ברכי נפשי ובואי ציפור קטנה

נטרקה עליי הדלת

ואני מנסה להבין ולחפור-

נו אז מה אתה רוצה?זה לא מספיק כואב?לא קיבלתי מספיק סטירות וסתירות היום מכל הכיוונים?

אז אמרתי לטובה ורקדתי ואמרתי תהילים

אבל העיניים שלי שורפות

וזה הוכחה מספקת

שיש לי עוד עצם בגרון גוש בבטן ורצון לצרוח את העולם לתוך חור שחור.

נו שוין,אני אנוכית (בריפיט.כל היום)

אבל-

בחייאת.

היית חייב לנשוף?

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול