אתמול הרב רונן אמר שהוא מוכן לוותר על הכל בישביל בית מקדש ואז היה קטע שהוא אמר לבקש מ ה בית מקדש
אמרתי שאני מוכנה לוותר על הכל ופתאום קלטתי שבעצם לא איזה דור נורא אנחנו הייתי בטוחה שאני יכולה אבל אני לא
ועכשיו קשה לי עם זה שאני כזאת נוראית שאני לא יכולה לוותר עלי בישביל של ל ה יהיה בית
עכשיו אני עצובה מזה....
אבל אני כן יכלה לוותר על הרבה דברים...
בקיצור קלטתי עד כמהאנחנו לא מוכנים לבית מקדש וזה ממש עצוב וכואב לי
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
