ובאלי לכתוב ולכתוב ולצרוח ולשיר ולקפוץ ולשאוג ושהכל ייגמר. ושדי. וזהו.
ובאלי לבוא ולהיות ולהרגיש. ולשמוח ולבכות.
נהיה לי פתאום היום יצר כתיבה ויצר ציור. זה מוזר.
תקופות תקופות תקופות.
חולפות עוברות.
ותמיד ההרגשה הקטנה בלב שנשארת.
ממתינה לפרוץ את הסדקים.
אוכלת את הרגש.
מאכילה את הפחד.
מאכילה את הרעד.
מאכילה את הכאב.
ודי, חשבתי שעברתי.
חשבתי שבניתי כבר בניין חדש על ההריסות.
אבל מסתבר שזה היה רק מגדל מקלפים.
ברגע שרק נגעו בקלף אחד, הבניין התמוטט מחדש.
ודי, נמאס כבר.
ובכלל שזה היה אמור להוציא אותי מהחדר כבר.
אבל גם זה לא עזר.
וועה פפ
התייאשתי.
לוכפת לי שזה גרוע.
שזה רק סולם למטה.
זה קשה לעלות.
היא צודקת כל כך.
נכון. נכון.
ובכלל שאמרתי לה את זה במפורש, אז מה הרעיון להגיד את זה שם מול כולם ולהביך אותי?
וועה וועה.
פפ.
אני יודעת שהן לא הבינו.
אני נזכרת באותו מבט,
המבט התוהה שלה,
אבל מבין שזה לא עניינו וביי.
והמבט שלה, שאני לא ישכח.
והמבט השני שלה שאני לא ישכח.
וועה מה ישלי?
פפ
מטומטמת שכמותי.
אין באמת שום סיבה.
וועה, די כבר.
יואוו יואוו
אז לא.
וביי.
אני צריכה לדבר איתה.
אבל אני לא רוצה בכלל.
אני יודעת כבר שזה יגמר ברע.
פופ.
- לקראת נישואין וזוגיות