טוב אנסה בכל זאת.
בו זמנית אני אוהבת ולא אוהבת את מה שעובר עליי.
נדמה לי שהמדד היחיד שאיפשר לי אי פעם ודאות באמונות שלי הוא אישור פנימי. חיבור לעצמי שנותן לי גב ובעיקר מכוון ומדריך; יודע להתריע מפני סכנות ולדחוף אל כיוונים חדשים ומרעננים. כל מה שצריך לעשות זה לכרות אוזן ולהתאמץ להקשיב. אולי לשנות אפילו סדרי עדיפויות כדי להשקיע בהקשבה הזו.
אני מרגישה שנעלמה ממני ההקשבה. היכולת להעמיד את עצמי למבחן הכי טהור ואמיתי. משהו בי התחספס וזה כל כך כואב לי. אני נאלצת להיזהר מכיוונים חדשים שמא הם אשליה. אז אני כן זזה (הרבה), אבל בפחות התלהבות ובחשדנות גדולה. תנועה מדודה ומאוד מהוססת.

והי, פתאום עלה לי משהו ויכול להיות שהוא חסר בסיס, אבל אסוציאטיבית זה מתקשר לי.
עמוד האש זה העמוד שמורה לנסוע, עמוד הענן מורה לחנות.
עמוד הענן הוא מצב של ערפל, של אי ודאות. עוצרים ומתבוננים פנימה.
עמוד האש הוא מצב של תנועה. והתנועה הזו מתאפשרת בזכות העצירה וההתבוננות שלפניה.
כשמקשיבים לקול ה' שדובר אלינו יש בהירות פנימית מתי לעצור ולעשות חושבים ומתי להתניע ולעוף קדימה.
(וזה בסדר מבחינתי שהרעיונות לא מקבילים לגמרי. כך הצטייר לי)

הלוואי שאחזור לעצמי. לידיעה העוצמתית של ההזדהות הפנימית-נפשית עם כיוונים חדשים שהשכל מאשר.

תודה על זה אהובה

שימחת אותי יקירה