מעניין אותי מה התכוונת.זה היה נראה ששאלת אבל היתה לך תשובה מסוימת.

לא הייתה לי.
מצד שני זה לא סותר את העובדה שאני יודע
מהי *לא* התשובה הנכונה.

התשובה שלי ודאי לא נכונה?
לאיזה כיוון נושבת התשובה הנכונה?שנדע לאן לכוון..

תכתוב מה אתה חושב 

נשמע מעניין.

כמעט בלתי אפשרי להגיע למקום של עומק
מתוך שמחה.
יש קו דק מאוד שמפריד בין דיכאון לעומק (אולי גם שיברוו לב (לא לב שבור!))
קשה מאוד עד כמעט בלתי אפשרי להגיע לשם
ממקום של שמחה.
הרב קוק זצ"ל היה אחד מהבודדים שהיו מסוגלים לכך, ואם נלך יותר אחורה אז הריה"ל ודוד המלך
תמהני אם מישהו בדורינו מסוגל לכך באמת.

כמעט בלתי אפשרי.

חבל, בדיוק תהיתי לעצמי למה כשרוצים להכיר משהו לעומק שואלים אותו על הפחד הכי גדול ודברים דומים ולא על רגעי האושר והתקוות.

זה הרבה יותר קורה.
וגם אם לא
לזה אנחנו הרבה יותר נותנים דגש.
כמו הסיפור עם הבעש"ט
והנקודה השחורה.

אדם מגלה את האמת הפנימית שלו ברגעי קושי ומצוקה.להיות שמח ומאושר ולהאמין בה' ולדעת שהכל ממנו זה הכי קל. אבל אדם שבתוך הקושי מצליח להחזיק באמונה שלו זו הוכחה לאדם מאמין.
זו רק דוגמא אבל זה שייך גם ברוגע.איפוק.סבלנות וכל מידה אפשרית.

לכיון הנכון.




זה מזכיר לי שדיברתי שלשלום עם חבר שלי
שטען שאנחנו מסוגלים להבין את האלוקות
רק על ידי ידיעה מהי *לא* האלוקות
ובהסתמך על הפעמים שאלוקים ירד אלינו
כי לנו אין שום אפשרות אפילו להתחיל להגיע להבנה שלו.
כמובן שלא הסכמתי איתו
היה לנו דיון מעניין...

תשתף אותנו מה אתה מרגיש כשאתה קורא שיר או סיפור ואז נוכל יחד לנסות להבין.

וגם אם הייתי יודע לא הייתי יודע
לנסח אתזה במילים.


כמו שסטיב ג'ובס הגאון אמר:
העולם מחולק
לאלים
ואידיוטים.

גם בשירים זה ככה
ולצערי הרב הפורום מוצף
ביותר מידי כאלה
שאם להיות עדין
"פשוט אין להם אתזה"

במקום להפנים
הם ממשיכים להראות לנו
את עליבותם
אולי אני אתחיל לנסות לצייר?!

תנשום, חבר.

קח את זה כאימון ואז זה לא יתסכל אותך.
אנשים לפחות מנסים.

ניצוץ של כישרון התחלתי
לא סתם פתחו את הפורום הסגור
לכתיבה איכותית

אף על פי
שבתקופתו התנגדתי אליו.

לא ידעתי.

אם הוא עדיין קיים
גם בפניי הוא כבר נעול.

הוא עדיין קיים
אבל כמדומני שכבר לא פעיל.

דברי עם ש'רוש
אם זה מעניין אותך
רק קחי בחשבון שישלהם
תנאי סף.




נראלי זה אשירה לה'

עם סטייל אלי ויזל
והרב עמיטל.זצ"ל

הבנה שמגיעה ממקום
שבורים חושבים
שהוא כפירה.
אני חושב שזאת הדרך הכי אמיתית
לבירור נוקב
בלי פשרות.
אפילו שהגבול דק
ולא מעט פעמים חוצים אותו
בסוף שמגיעים לתשובה
הכל הרבה יותר שלם.








ואם כבר:

ללקוט שושנים/נתנאל אפק

זו היתה פגישה מוזרה, אך מיוחדת מאוד, באותו יום בשמים. זה הזכיר לו במעט את הפגישה עם שלושת הנערים באותו קיץ, למרות שהפעם היה זה שונה מאוד.
קודם הגיעה הילדה. קטנה, חייכנית, ביישנית, לבושה בפיג'מה. איך קוראים לך? "הלל". רק צדיקים מגיעים לכאן בפיג'מות, הוא חשב. יש לך שאלות? היא חייכה בביישנות וסימנה "לא" בראשה. הוא העביר את ה'מבט'; אתם יודעים, המבט חודר הלבבות הזה, שכולם חוששים ממנו, שבשנייה מסכם את החיים כולם במילה אחת, וכתב: חיים.
אז הגיע האבא. ממש לפני שבת, לבוש בקפידה, זקנו ארוך, משקפיים, בדל חיוך בפיו. איך קוראים לך? "מיכאל". איך הם יתגעגעו אליו בשבת, הוא חשב. יש לך שאלות? "מה שלום אשתי? הילדים?" הם יהיו בסדר. עשרה ילדים, חשב לעצמו, וואו. הוא העביר את ה'מבט', וכתב: משפחה.
ואז הגיע הסב. בשבת בצהרים, שער לבן פרוע, הולך לאיטו. איך קוראים לך? "אליעזר". הסב היישיר מבטו. יש לך שאלות? "כן. איפה היית?" הוא חייך, כי ידע שזה יגיע. הייתי שם כל הזמן, הוא אמר. "אז למה לא עשית כלום?" הוא העביר את ה'מבט', וכתב: זכרון.
ושלושתם עמדו שם. ילדה, ואבא, וסב.
היא, עוד לא חוותה את החיים, אך היתה כל כך מלאה בהם;
הוא, חי את החיים, גידל משפחה לתפארת, עסק בחינוך, אך נגדע באיבו;
והוא, ראה סבל בלתי מתואר, והמשיך, ובנה, וחי, אך לעולם לא שכח. לעולם. לא. שכח.
והשלושה הסתכלו אחד על השני, ואז חזרה עליו, ובפניהם, בנשמתם, היו כל כך הרבה סימני שאלה. הוא פנה אל הסב. אספתי את הדמעות. כל אחת ואחת. ואני עדיין אוסף.
ובעיניים דומעות פתח הבורא את השער והזמין אותם למקום מיוחד, השמור רק ליחידי סגולה, רק לאלה שגורמים לבורא בכבודו ובעצמו לבכות.

אתעלם מהחלק הראשון של ההודעה כי לא הבנתי את כוונתך.
לגבי הקטע שהבאת.למה הבאת אותו?כדי להוכיח את מה שכתבת בתחילת ההודעה או כדוגמא לכתיבה עם שאלות כלפי שמיא?

לאלי ויזל ז"ל


בלי קשר לכלום כדי לך ללמוד עליו
תחפש קצת באינטרנט.
ק"ו שזה נוגע למהות הדיון שמתנהל פה.

הרב אלי ויזל
והרב עמיטל זצ"ל
(אבא של הרב עמיטל הי"ו)

היו בשואה
ובעקבות זה התחיחו תהליך
של שאילת שאלות נוקבות
בלי פשרות
שאלות שלעיתים.מהצד
נראות למתבונן
כמו שאלות כפירה.
אבל שעונים עליהן
הן מובילות לאמת הרבה יותר גדולה.

הרב הנדלר שליט"א מדבר עלזה בספרו
מרחוק- פרקי אמונה במבחן משבר

ואתה רןאה את זה כדבר רע?אני חושבת שרק על ידי חקירה אפשר להגיע לחקר האמת ולאמונה עיוורת.
אולי יש כאלה שלא צריכים את זה וזה עושה להם רע.נראה לי זה קשור לאופי.

את בת?!

אמונה עיוורת
לעומת אמונת דרישה וחקירה.

וכמו ש@סיהרא
אמרה זה מפחיד
כי אתה כל הזמן נמצא
על פי תהום.
וממש קל ליפול אליה
בטעות או בכוונה.


אני חושב שאלי ויזל והרב עמיטל זצ"ל
מציגים כל אחד מהם
מה יכול לצאת מזה.

שפנית אלי כמה פעמים כבן.וכבר יצא לי פעם לתקן אותך.אז התיאשתי

היה פעם mp8
נראלי
הכרתי אותו
כנקרה בעיקר זה בעיקר רני מתבלבל

אגב שמת לב שלבנות יש יכולץ הרבה יותר גדולה
מבנים להגיע לעומק הזה?
לעשות בירור עצמי ונוקב עם עצמם
ולרדת לשורש העניין?

אולי זה בגלל שהן יותר חכמות מבנים,
אולי זה בגלל שהן יותר רגשיות.

זאת לדעתי גם הסיבה
שלרוב משוררות הרבה יותר
מוכשרות ממשוררים.
(וגם בכמות הן הרבה יותר)

מכירה הרבה בנות שזה לא מעניין אותן.הן מעדיפות להאמים כ''מצות אנשים מלומדה". הייתי בין היחידות בשכבה שלא עשו חיים קלים למורות ולרבנים.

דיברתי עם יכולת שירור
בוודאי שאצל בנות האמונה היא טבעית
לכן הן גם הרבה פחות מחוייבות במצוות.

זה גם העניין של "שלא עשני אישה"
אישה הרבה יותר מושלמת וקרובה לה' מגבר
היא יצור הרבה יותר רוחני ממנו
(ולכן גם עומק הנפילה שלה)
אבל למרות שעל פניו אישה עדיפה
עיקר המהות היא לעבוד את ה'
כמה שיותר כדי להשתלם יותר
ולפאר את שמו יתברך בעולם

לכן ה"שלא עשני אישה"
שעשה אותי יותר חסר מאישה
כדי שאוכל לעבוד על עצמי
ולהגיע לשלמות בזכות ולא בחסד.


אישה במובן הזה היא כמו מלאך
אנשים חושבים שמלאך זאת מחמאה
אבל מלאך זה להיות כמו בלטה
לא להתקדם לשומקום
מלאך הוא כל הזמן עושה את תפקידו
לכן אנחנו עדיפים
כי אנחנו יכולים להעלות הרבה יותר ממלאכים (כמו משה רבינו ע"ה)
ומצד שני גם לרדת הרבה יותר
(עניין משל הכוכבים והאפר)

משפט בשם הרב וולבה (תנועת המוסר)

"אין כזה דבר שאלות כפרניות, יש רק תשובות כאלו"

אבל אולי
יותר מדוויק לקרוא לזה
שאלות קנטרניות
(מלישון לקטר)

אם אדם שואל כדי לקנטר ולא כדי להבין זה משהו אחר.
אבל מי ששואל כדי לדעת לדעתי אין בזה פסול.רק צריך לדעת את מי לשאול

לדעתך?


כך.לדוגמא את סיפורי
הגמרא על הלל ושמאי
עם אותו אחד רצה להציק להלל
ואותו גוי שבא לשניהם
גם הזה עם הרגל
וגם הזה שרצה להיות כה"ג

היא כשאתה מקבל את התשובות ובכל זאת לא מאמין.

ששאלות מטבען הן לא כפירה הן חקירה וחיפוש

לא הצלחתי לשכנע אותו.

ניסיתי להסביר לו שאולי בא אדם מסוים לכפור אבל שאלות מטבען הן לא יכולות להיות כפירה.

היא שאלה קנטרנית(כפרתית על םי הגדרתכם)

כי אין לה באמת משמעות
ואין רצון אמיתי לתשובה.



אף על פי שלדעתי
ועל בסיס תורת הקוונטים
יש תשובה.
(וגמעלזה אפשר לחלוק
כמו שעשה אותו חבר
אף על פי שלא הסכמתי איתו)

כי מה יצא לשואל מידיעת התשובה?
אבל שאלות על התנהלות אלוקית,על צדיק שסובל,שואה וכדו בעיני מי דלא שואל זה מחוסר חשיבה או פחד.

הם מתים עלזה.
יש את אותם אלה
שלא מפסיקים להשתמש בו
כדי לשלוט בצאן מרעיתהם
ולהוביל אותם
כמו החלילין מהמלין


הרי "מילארד סינים לא טועים"

לשאול או לא לשאול?
אמונה עיוורת או אמונה ע"י חקירה?

חשבתי שזה היה ברור
הדגשתי אתזה ללא הרף
כבר מתחילת שיחתנו.

דרישה וחקירה, לא?

ככה זה "אנחנו הגאונים"...

אל תתחילי.

משום מה לא מצליחה להבין אותך.

ולא לקבל תשובות מפשטות
אפילו הרב שלי לא הצליח לענות לי
על שאילת השאלות.

תענה מהר אני צריכה להיכנס לשיעור.

 

צריכה לסיים לשטוף לשבת.
נראה לי נמשיך את הדיון מאוחר יותר.
אנסה למצוא זמן לקרוא ולחפש קצת על הנושא

עלזה אני לא יכול לענות
כי אצטרך להביא דוגמאות ספציפיות
שלא נוגעות אלי ישירות
וכן לחלק מאלה שבפורומים.


בגדול
על שאלת הרוע בעולם
ואיפה אלוהים בכל הסיפור הזה.















אפילו עם התשובה שאלוהים ענה לי אני מתקשה להסכים.

לא הבנתי הכל רק להגיד שאיפה שנגמר השכל מתחיל האמונה.
וזה לא נוגד את הצורך לחקור עד איפה שאפשר,אבל יש דברים שאי אפשר.

תלך לרב יותר גדול.אל תפסיק לשאול עד שתקבל תשובות שיספקו אותך.
סתם כדוגמא אני מגיל 16 בערך לא מצליחה להבין את ענין הבחירה החופשית.את מי לא שאלתי? היחיד שהצליח ענות לי זה בעלי וגם התשובה שלו איכשהו תמיד נשכחת לי כאילו זה לא מתיישב לי טוב בשכל.בגלל זה אפסיק לשאול?לא! אני אמצא את התשובה במוקדם או במאוחר.

ומו"ר לא נלמד בגודל ידיעתו בתורה
אלה בעומק הבנת נפשי
והלך רוחי.
זאת לא הסיבה שתשובתו
לא התיישבה על ליבי.

אז אני עושה שני צעדים קדימה צעד אחורה.

 

 

הקטע יפהפה.

שאילת שאלות נוקבות
ואמונה מתוך חקירה ודרישה חסרת פשרות

אי אפשר שלא להביא
את יצירת המופת הזאת:

וְאַתְּ הֲיִי לִי לְפֶה , יַלְדָּתִי,
בְּעֵת אֲשֶׁר יֵאָלֵם קוֹלִי מִדִּמְעָה.
וְגוּפֵךְ הַקָּטן יִשָּׂא זַעֲקָתִי
עֵת יַרְוֶה בְּדָמֵךְ רִגְבֵי אֲדָמָה.

וְעֵינַיִךְ, אֲשֶׁר לֹא הֶאֱרִיכוּ לִרְאוֹת,
הִנֵּה בָּם נִשְׁקַף כְּאֵבִי.
ופעיותייך, הָרַכּוֹת,הַקְּטוּעוֹת,
הִנֵּה בָּם תִּבְכִּי אַתְּ בִּכְיִי.

וְקוֹלֵךְ שֶׁנָּדַם, שֶׁנִּגְדַּע,
לְעוֹלָם יְהֵא הוּא קוֹלִי.
וּבִכְיֵךְ, יַלְדָּתִי, שֶׁגָּוַע,
לְעוֹלָם יְהֵא אוֹת אֶבְלִי.

וְעֵת עָלִית לַמָּרוֹם, יַלְדָּתִי,
ותעל עִמָּךְ שַׁוְעָתִי.
וְכַאֲשֶׁר מוּל אֵל עֶלְיוֹן הִתְיַצַּבְתְּ,
וְאֶתְיַצֵּב שָׁם אִתָּךְ גַּם אֲנִי.

וְהִנֵּה יַלְדָּתִי, אֶלְחַשׁ לָךְ עַכְשָׁו,
כִּי תִּגְּשִׁי נָא אֵלָיו לְלֹא פָּחַד.
וּלְמִשְׁמָע קוֹלֵךְ אֲזַי שׁוּב אֶכְאַב,
וְשֵׁנִית יֹאחֲזֵנִי הָרַעַד.

וְאִמְרִי לְפָנָיו־ הֵן הַכֹּל נָתַתִּי
וְלִכְבוֹדְךָ אֱלֹקַי, הִקְרַבְתִּי חַיַּי.
הִנֵּה, אֲבִי, עַל מִזְבַּחֲךָ נעקדתי,
וְאַתָּה אֱלֹקַי־עַד מָתַי?! עַד מָתַי?!


(במקור על תמר פוגל אך ניתן לשייך גם להלל יפה אריאל אנ"ד)

אשכרה.

קפוץ לי