"בשבח והודיה לה' יתברך... שמחים לבשר על אירוסינו.."
קוראת את ההודעה ומחלחלת ההבנה:
עוד חברה התארסה..
אני שמחה בשמחתה, באמת!!
אבל שוב זה מגיע, זה צף ועולה,
הרגש הזה שמשחיר את הכל,
הרגש הזה ששורף ומכלה.
אני לא גאה בו אבל לרוב הוא דואג לדפוק על דלתי הנשמה.
בזמן הפוגה או בלילה במיטה,
הקנאה מחייכת לי מבעד לפינה,
קוראת לי לבוא אליה.
שתחבק אותי ותרגיעה.
מזכירה לעצמי שזו לא רגיעה אמיתית והחיבוק שורף מבפנים, לא לטובתי.
אני קוראת שוב את ההודעה,
מסתכלת על תמונת הפרופיל החדשה, המחוייכת, עם שני אוהבים עומדים זה לצידה של זו.
בד אדום מתוח על הרצפה, שלט שואל, שולחן ערוך ברישול,
ושתי כוסות יין מזוגות - מחכות לזוג הנאהבים שישתו אותן.
והנה היא מגיעה, הקנאה, קוראת לי:
"בואי ואנחמך"
אני מסתכלת אליה בלב כבד, כואב,
ומאפשרת לה לחבק אותי,
לנחם אותי.
"מותר לך להרגיש כך" היא אומרת לי.
מותר לך להציף את רצונך שלך לאיש אהוב ואוהב,
שיקשיב ויבין, שיפרוק ויספר,
שיחייך אלייך ואת אליו,
מותר לך גם לרצות,
מותר לך לרצות שבעלך יאחז את הקטנטנים שלנו וישתעשע איתם בהנאה,
ונלמד אותם יחדיו ערכים ותורה.
מותר לך לרצות גם שולחן ערוך ברישול עם כוסות יין וטבעת,
ושלט שואל - התנשאי לי?
ואיש אהוב עומד לצידך עם פנים מחוייכות ולב שמח.
זה נכון אני אומרת לעצמי.. מותר לי להרגיש כך,
מותר לי גם לרצות.
לרגע מתמסרת לחיבוק השטני אך פתאום מתעשתת.
מסתכלת לה לקנאה ישר בעיניים, במבט מהוסס,
ואומרת לה לא! לא עכשיו.
תתרחקי ממני, חזרי למקום ממנו באת!
האיש שלי יגיע בעתו ובזמנו, כך עונה לה,
ותוך כדי משכנעת גם את עצמי שהקב"ה יודע בדיוק מה הוא מתכנן.
אין טעם להסתכל בקנאה על תמונת המאושרת.
אני מאמינה שהוא יגיע,
אני מאמינה!
מנסה להאמין בלב שלם, אך לא תמיד מצליחה.
הרצון עולה, מתפשט מבפנים, גואה ומתפרץ.
בעלי, אהובי איפה אתה?
איך אתה מרגיש?
אתה מחפש אותי, את הנשמה שאבדה לך, את הצלע שהוחסרה ממך?
זאת אני כאן! עזר כנגדך, עזר למענך,
האישה שלך..
בוא, אני מחכה לך,
אני גם מחפשת אותך,
בוא נכיר אחד את השנייה, בוא נדבר,
בוא נקים ביחד את הבית שלנו!
נמאס כבר לשמוע בקרוב אצלך,
כואב לי מרגשות הקנאה שלי על חברות שיוצאות וטוב להן,
או שמתארסות או יולדות..
נמאס כבר לחכות לחברות שיציעו,
נמאס לי לקבל הודעות משליש "תודה על הפנייה אבל את לא הסגנון שאני מחפש".
מנתקת את הפלאפון, סוגרת את שליש, מכבה את המחשב,
ורוצה שהיום יגמר כדי להתחיל מחדש יום אופטימי יותר.
הקנאה נרגעת, המחשבות מתפזרות,
תפילה עולה על שפתיי,
תפילה לזיווג שכבר זכורה לי בעל פה על כל מילותיה.
מנסה לכוון בכל מילה,
יודעת ומאמינה שהקב"ה ישלח את זיווגי במהרה,
בזמן ובדרך המתאימה לנו -
לבעלי ולי.
ולאחר שבועיים כאשר שכחתי את התחושה, קיבלתי הודעה:
"בשבח והודיה לה' יתברך.. שמחים לבשר על אירוסינו.."
עוד חברה התארסה..




