לקחת את החיים ברצינות זה מאוד מפחיד.
זה אומר שנגמרו המשחקים ואי אפשר לברוח מהאמת.
האם כל מה שאני מאמינה בו בשכל גם מוטמע ברגש? האם הוודאות שלי בנוגע ליום הדין שיבוא אחרי 120 באמת מחוללת בי שינוי, ממריצה אותי לפעול, להיות, לחדש, להיטיב? לא ממש. זה קורע אותי. למה הניתוק הזה? למה המוחין דקטנות הזה שלא מצליח לראות תמונה גדולה?
למה אני מבזבזת זמן? זה לדוגמה חוסר אחריות צרוף.
להיות יהודי זו מחויבות. זו תביעה בלתי מתפשרת. אני מתגעגעת כל כך לימים שהרצון לפעול היה חד ובוער בי. למה הניוון והשחיקה? ויותר חשוב - איך מתמודדים מולם?
אני רוצה לפגוש אנשים בוערים. מי מכיר?

ואת יודעת? אני מרגישה את הבעירה חוזרת קצת, ממש לאט לאט.

קראתי הכל.
תודה.

אני צריכה להתבגר
וצודק התיקון האוטומטי שחושב להתגבר
גם וגם

תתאפסי על עצמך!

לקום בבוקר, להגיע למשרד ולהחליט שם מה נכון לעשות.

זה קשה מאוד בהתחלה.

לוקח זמן ללמוד את זה.