כשהייתי בת 5 וחצי בערך, דוד שלי נרצח בפיגוע. בשבעה הייתי בפחד נוראי שעוד שניה מישו בא לרצוח גם אותי..
.
אחרי השבעה היה ראיון עם אחד מהמחסלים שלי המחבל, ותוך כדי היו תמונות ממקום הפיגוע. ואמא שלי הראתה לנו את זה...
בגלל שהייתי ילדה קטנה לא באמת הבנתי את המשמעות שהוא נרצח ושאני לא אראה אותו יותר. ום לא את המשמעות של מה שראיתי.
בקיץ שעבר, בגל הטרור, פתאום התחלתי להבין שאני בחיים יותר לא אראה אותו, ושכמה שאני אתגעגע זה לא יעזור לי והוא לא יהיה איתי עוד אף פעם, ולאט לאט נכנסתי לדיכאון...
זה אומר, שבקושי ישנתי, לא אכלתי, בלי מצברוח בכלל, רצון להתאבדות...לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
החברה הכי טובה שלי פשוט לא רצתה שאני אדבר איתה על הדיכאון הזה, ודי התעלמה ממני.
שיתפתי מדריכה בסניף, והיא פשוט הלכה והעבירה את זה לרכז נוער ביישוב ומשם זה עבר להורים שלי, הדבר האחרון שרציתי שיקרה.
הלכתי למדריכה השניה, והיא ישבה שעות ודיברה איתי, ובזכותה יצאתי מזה קצת. לקח זמן, אבל לפחות התקדמות.
בפיגוע של הנקין, נשברתי. ישבתי שעות ובכיתי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הלכתי לדבר עם מדריכה שלי, וזה עזר קצת.
עד שהמדריכה שדיברתי איתה והעבירה את זה לרכז נוער, החליטה לנתק איתי קשר. לא היה לי מושג למה.
במקביל, דיברתי יום אחד עם המדריכה שלי מהאולפנא, וכל מה שדיברתי איתה מצא את דרכו ישר ליועצת של האולפנא. לא יכלתי לחזור לאולפנא. הייתי צריכה ללכת לפסיכולוגית שתגיד שאני לא נמצאת בסיכון. הדבר האחרון שרציתי לעשות. כעסתי עליה. כעסתי על כולם. לא היה לי עם מי לדבר ואת מי לשתף. תחושה כזאת שכשאתה הכי צריך מישהו, הוא לא שם בשבילך ולא משנה מה, הוא גם לא יהיה שם בשבילך..
חודש אדר- אזכרה. שוב נפילה. שוב פסיכולוגית ושיחה עם היועצת שרק גרמה לי לשנוא אותה ולצאת מהחדר שלה עם דמעות. וכל זה שוב בגלל המדריכה מהאולפנא...
נמאס לי. מרגישה שכל זה גדול עלי. מידי. רוצה לברוח, ואין לי לאן. איכשהו ממלאים את הזמן וכמה שפחות מתעסקים עם זה. מזל שעשינו הכתרה בסניף... אחרת כבר ממזמן הייתי מתרסקת לגמרי.
יום הזיכרון- יום לפני שיחה ארוכה עם דודה שלי. ביקשה ממני לתת לי את הזמן ואת המקום לבכות ולהתאבל. זה היה קשה. לבכות כל הטקס ליד חברה שלא יודעת מהסיפור.. להיות ליד מדריכה שלי שיודעת הכווול. לרצות רק שמישהו יבין ויבוא ויחבק..
לפני חודש, קרוב משפחה שלי נרצח.. מיכי מרק.. לחזור להכול עוד פעם, ולא להבין מה אני עושה פה בעולם עדיין.
אני מפורקת. בלי אנשים שאני אוכל לדבר איתם באמת ולספר להם דברים בלי להתפדח.. ושאני ארגיש בנוח לידם..
אבאאא!!! אתה לא רואה קשה לי פה??? למה אתה מעמיד אותי בניסיונות שאני לא מצליחה לעמוד בהם?? למה??
ותודה למי שקראה עד לפה..
)