נראלי שהיום אני חכמה
החניכות שלי מוציאות ממני המון מה'אני'
ה' פשוט קיפל לי את המוח לכמה רבעים עד שהוא נהיה קטן ואז שחרר לאט לאט שיהיה לי הכוח להתבונן במציאות הטובה הזאת לאט יותר מהמהירות שבה היא קרתה
איזה מחשבות מטופשות חשבתי לי היום
אסורר לי לקרוא שירה גאולה יותר. אני אברח מהבית בסוף
שתקתי.
שתקתי.
זה היה מדי ----
סמנריון השבוע
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
