בוא נהפוך רגע לפסיכולוגית.
|מוריד תמשקפיים לקצה האף|
- אז חמוד, שתף אותי, מדוע הינך כה מחורפן בימים האחרונים?
- מה? מה את רוצה ממני? את כולה אחותי הגדולה אז נא לא לעןף וסתמי
- כן, נכון חמוד, אבל.. |מחזיר תמשקפיים למקום| אתה כולה אחשלי הקטן שלא מפסיק להציק לי אז אולי די?
אני לפחות מנסה לפתור את זה בדרכים נורמליות! 
וועה נו, די כבר, נמאס לי
סופריקה
תתעלמו מזה, אני קצת מחורפנת..
הלוואי שהוא יקרא את זה
הלוואי הלוואי
תמיד הוא מציץ לי, דפקא היום הוא היה חייב לא להציץ?
אבל נממ
הוא לא יזהה
פעם אחת היא קראה ולא זיהתה. 
אם היא לא היתה יודעת שזה הניק שלי היא לא היתה מזהה
אני כותבת שונה מאיך שאני מדברת.
כילו, ממש.
וועה למה זה ככה? אופ
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
