ובכן. לא אומר ולא אדבר.
אכתוב.
שדות של, איך משמחים בשלט רחוק שכזה?
לשירים ולחנים אין העת מתאימה, למרות שעלו בדעתי כמה שאשמח להקדיש לך.
אזי במקום זאת אשלח לך מעט מרחשי ליבי.
כאן, ממקומי המרוחק והנסתר אני צופה בך ומתמלאת הערכה כנה לילדה הבלתי אפשרית שאת.
יש בך אומץ וכנות נדירים. יש לך עולם פנימי עשיר ועמוק, יש בך תבונה ויותר מכך.
אז מפה אני שולחת את הערכתי, וגם נשיקות.
(כאלו שמלאות באהבה, וכאלו שמלאות בשוקולד...)
הגמדה שאיננה יושבת ביער.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
