בין לטרוף את העולם ולצחוק לבכות ביחד
ללהחזיק,לחשוב, להגיע לנקודה שמשם אני עושה את הדברים.
אופ..
כל הזמן כוח אחד גובר על השני
ושוב מלחמה
ואני לא מוצאת את נקודת האיזון הדק שיגרום להכל להרגיש הרבה יותר נכון.
ומאתמול אני לא מבינה אם אני צריכה להתחרט או לטפוח לעצמי על השכם.
אבל כל עוד זה מעסיק אותי אני יודעת לפחות שהמצב בסדר,
ולא יצא משליטה לשום כיוון.
אפשר,
אפשר להרגיש בפשטות?
בלי כל התפלספות הזאת?
בסופו של דבר זה מה שמכניס אותי למוחין דקטנות ודוחק בלי עדינות את הכל הצידה.
אפשר אמונה פשוטה וצחוק פשוט והתעמקות פשוטה
הנה אני שוב גורמת לזה להגיע ממקום אחר.
הלב הזה כל פעם מחדש הוא נשבר