אני מאוכזבת מעצמי. אני לא מספיק עושה את מה שאני צריכה לעשות. בעיקרון לא הייתי אמורה להיות כאן עכשיו אבל אני חייבת מנוחה.
קשה לי, באמת קשה לי עם זה. אם אני לא משקיעה אני מרגישה כישלון ומתמלאת רגשות אשם, ואם אני משקיעה אני קורסת.
זה כל כך מתסכל.
שתעבור כבר התקופה הזאת, אבל בשלום.
די, אני שוב נכנסת ללופ הנורא הזה. לא, בבקשה לא.
(למה בכלל אני כותבת את זה פה? זה מוזר.)
דאגה בלב איש -ישיחנה.
בהצלחה....
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
