תמיד התלבטתי.

שיש איזושהי הלכה (?) שאומרת לא לתת צדקה יותר מחמישית ממש שיש לך.

הרב אמר שאותו עקרון זה גם בגמילות חסדים.

בתור אחת שהקריבה הרבה מאוד מהחיים שלה למען אחרים והרבה פעמים גם נוצלה 

למדתי להשתמש בכלל הזה. אני לא צריכה לתת את כל כולי, ואפילו להפך, אסור לי לתת את כל כולי.

לתת כמה שמרגיש לי כמו חמישית מכוחותי. לשים לעצמי גבולות של נתינה גם מול האנשים שאני הכי הכי הכי אוהבת.

ככל שעובר הזמן אני מרגישה כמה זה עושה טוב לי ולסביבה ובטוחה שהשם שמח מזה שאני לא מקריבה את עצמי למען אחרים אלא נותנת מה שאפשר.

על גמילות חסדים נאמר מפורש במשנה שהיא מהדברים שאין להם שיעור בניגוד לצדקה שהיא עד חומש, וכך אומר הרמב"ם על המשנה הזאת ע"פ הירושלמי "ואמרו כאן שגמילות חסדים אין לה שיעור, ר"ל בהשתתפות האדם בגופו. אבל השתתפותו בממונו יש לו גבול והוא חמישית ממונו".

ועוד דבר - ההלכה היא לא לא לתת יותר מחומש אלא לא פחות מחומש או שחומש הוא גבול המצווה למצווה מן המובחר.

אבל נכון שכל דבר צריך להיות במידה, גם דבר טוב כמו נתינה.

כי זה לא נכון למקרה הספציפי שלי.

אני יכולה להיות שמחה מהיום עד מחר מעצם הנדיבות שלי,

אבל מחרתיים כשאני (ח''ו) יאכל אותה, לא תעזור לי השמחה.

משפיע (בעל) ושני משפיעים נוספים (הורים)  

המקרה שבגינו פתחתי את השרשור הנ''ל נוגע בסכום גדול מאד של כסף,

כך שהסיכון להינזק הוא גדול, ולא עניין של: הלוותי לשכנה שלי/עזרתי לחברה שלי וכד'

התקבלה החלטה. יה''ר מלפני אבינו שבשמיים שהעניין יסתדר אמן סלה ועד נצח.

לפעמים זה אומר, כמו שאמר ימ''ל, שהיו פה חוסר זהירות וחוסר שיקול דעת.

ינצלו את טוב הלב לרעתי, או לא.

נתינה היא דבר טוב וגמילות חסדים היא מהדברים שאין להם שיעור, אבל גם היא צריכה להיות במידה. העיקר שהנתינה תהיה מתוך מודעות ולא תבוא על חשבון מידות אחרות כמו זהירות ותטשטש אותם. אם את נותנת מעצמך תוך פגיעה עצמית שלא היית מוכנה לה אז זו כבר לא הקרבה אלא חוסר שיקול דעת וזה לא טוב אפילו שהיא נגרמת בגלל נתינה.

ניצול זה עניין אחר, והוא תלוי בכוונה של המקבל. נעים שיש הדדיות והכרת טובה אבל זה כבר עניין של המקבל ולא צריך להתנות את הנתינה במידות הטובות של המקבל. אם יש מצב שהניצול שלו יגרום נזק אז זה כבר כלול בזהירות ובחשיבה שצריך לנקוט בהן לפני הנתינה.

בהצלחה! "ושתזכי להיות תמיד מהצד הנותן" (בעעעעע  )

אולי הכוונה לכותרת - "העץ הנדיב" - קונוטציה חיובית, לבין ,THE GIVING TREE' - קונוטציה נייטרלית.

שנדיבות היא מידה טובה של נתינה שקולה ומודעת והיא לא אמורה לבוא על חשבון שיקול הדעת אלא להיפך. למשל תראי את הגדרת הרמב"ם בשמונה פרקים "והנדיבות, ממוצעת בין הפזרנות והכילות" ובהמשך הוא מסביר איך להגיע אליה מכל אחת משתי המידות הקיצוניות.

נתינה היא פעולה ולא מידה בנפש, היא יכולה לנבוע ממידות טובות ו/או רעות. "הנותן" (בהווה מתמשך) בא לבטא שהעץ נכנס למצב שהוא היה רק נותן ללא גבול עד שהגיע לניצול ולאבדון אישי.

ההבדל ביניהם הוא הבדל גדול ומהותי.

ע"ע המשפט הסופי "והעץ היה מאושר".

הוא מציג את תהליך ההתקרבנות של העץ כדבר שלילי והמשפט שחוזר בכל שלב "והעץ היה מאושר" בא להדגיש את האבסורד שבניצול הנפשי שכביכול עבר העץ, שאפילו שהגיע להשמדה הוא היה מאושר מזה שניצלו אותו (שזה עוד פן של הדיון של @כוחות שמימיים ו@שמן פשתן אם שמחה היא המדד האם מדובר בניצול או נתינה מרצון).

זה עניין של הרגשה.

יש אנשים שעושים כלום ומרגישים שהקריבו את כל כולם ויש אנשים שעושים ונותנים הרבה ומרגישים שעשו את המעט שבחובתם.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל

קטן מידי.

תעבור למצב מחשב

ואז הגדלה/הקטנה על ידי צביטה

החל מלפני כחודש שהחלפנו את הckeditor הנוראינב tiptap.

עכשיו הכל מובן.