בס"ד
אני בטבע שלי מעולם לא אהבתי חתולים,
ובהתחלה מאד נגעלתי מהגור שהילדים שלי הביאו.
אם לא נסיבות מיוחדות של מלחמה + מסירות נפש של החתול 
לא הייתי מסכימה לכך לעולם. כשהייתי נותנת לילדים שלי להאכיל חתולי רחוב
זה כי היה לי חבל לזרוק אוכל יותר מאשר רחמים על החתולים. (כן אני יודעת שזה מזעזע)
והינא לאט לאט זה השתנה, אמנם חודשים ארוכים נגעלתי מהחתול,
ורק הילדים היו מלטפים, אני היתי אחראית רק על האוכל והשתייה עבורו,
כמובן הוא גם לא גר בבית, אלא ליד הדלת בסלסלה שאירגנתי לו,
אבל אז הגיע החורף... ואיך אפשר לתת לו ליילל בחוץ לבד בקור?
ולמרות שהתרחקתי ממנו כמה שאפשר הוא כל הזמן יסה לקבל ליטופים,
והילדים שלי התעקשו ואמרו שהחתול נעלב,
אז כדי שהם לא יסבלו מהמחשבה שהגור שלהם עצוב הסכמתי בתחושות סלידה ללטף...
ככה עבר לו הזמן עד שהחתול נעלם מהסביבה.
חשבתי מצא טרטוריה חדשה וטובה יותר,
אך הוא חזר לבית פצוע קשה אחרי כמה ימים, עם פצע מזוהם.
הטיפול בו הדאגה וכ' הבהירו לי שכן.. עם כל ההדחקה שלי פיתחתי רגשות לחתול- ו
זה מעבר לרחמים בלבד.
(החתול הבריא עם אוגמינטין...)
בתקופה הזאת שאלתי את עצמי הרבה למה אוהבים חיות מחמד?
זה שהוא חמוד ויפה? אז נכון, אבל כל החתולים יפים. מרחוק.
מילא כלבים מביעים חיבה בדרכים שבני אדם קולטים,
חתול לא ממש. הוא קופץ עליך ברגע שאתה הכי לא צריך אותו,
שורט אותך אם מתחשק לו, וכמעט בלתי צפוי.
אז למה?
ונראה לי שהתשובה שנכונה לי זה חוסר ציפיות.
הדבר היחיד שציפיתי מהחתול הזה כשהסכמתי לילדים להכניס אותו- זה נזק.
ואם הוא הפתיעי אות- זה תמיד רק לטובה.
וזה די מדהים בעיני שאפשר לאהוב גם אם לא מבינים,
ואפילו לא לגמריי בטוחים (את אף פעם לא יודעת מתי הוא ישרוט פתאום..)
נתינה ללא תנאי, קבלה ללא תנאי, לא לצפות יותר מידי-
אלו מרכיבים שיכולים להיות בסיס טוב לרגש.
כמובן שבקשרים האנושיים יש עומקים באין ערוך,
אבל עצם זה שאד מסוגל לאהוב חיית מחמד מלמד על יכולת האהבה שלנו.
ונראה לי שאחד הדברים שמאפשרים את היווצרות הרגש זה הקבלה.
זאת אומרת חתול קופץ עלייך על הספה, או על הכביסה הנקייה (איכסססס) -
או שורט בלי אזהרה מראש, או כל דבר שכזה את אומרת "נו, זה כי הוא חתול"
ככה הוא. ככה מתנהג חתול.
האדם לא לוקח אישית- "למה אתה לא מקשיב לי? האם אני לא יודע לחנך?
האם אני לא מספיק חשוב לך? למה אתה עושה לי את זה??
הוא עושה את זה כי הוא חתול.
אף פעם לא השלכתי התנהגויות של החתול כמשהו שקשור אליי.
נראה לי שזה שלחיים שלי זה נתן פרקספקטיבה עמוקה
לעד כמה לתת למישהו להיות עצמו בלי להשליך על עצמינו מחולל פלאות בקשר.
כי אם זה הצליח (ללא כל כוונה מראש) עם חתול....
אז אני לא אומרת שאם מישהי לא נחמדה אליי אומר לעצמי "ככה היא",
בטח לא באופן גורף, אבל לתת לשני להיות הוא בלי לחשוב שהתנהגותו סובבת סביבי,
ואז להתייחס כמו שרוצים חושבים או בוחרים, אבל נקודת ההנחה היא שזו האישיות של האדם.
לצמצם ציפיות, להיות פתוחים, פחות לחפש תבניות פחות לחפש שליטה,
פשוט לקבל את הזולת איך שהוא.
מה אתם למדתם לומדים מחיות המחמד שלכם? או מהצדדים שהתגלו באישיותכם?
זה מה שאני למדתי...
