קישור

חורבן ממשי – דוד קליינר

אלפי אנשים המתינו בציפייה במחנות הצפופים. עצביהם מרוטים מהמתנה ארוכה למטוסים שיובילו אותם לארץ ישראל. מבחינתם הם רק ציפו לרגע שבו יודיעו להם שהמטוסים ממתינים להם, כדי לקחתם לארץ האבות שעליה חלמו שנים ארוכות. למרות שהמשטר באתיופיה היה קשוח ולא אוהד ישראל בלשון המעטה, הצליחה הממשלה בישראל ליצור קשרים עם השלטון, בתמורה לסכומי כסף גדולים והבטחת מקלט לכמה מבכירי השלטון שעמד לפני התרסקות, בגלל התקפות של ארגוני המורדים. המורדים התקדמו בצעדי ענק לעבר עיר הבירה של אתיופיה, אדיס-אבבה, ובישראל הבינו שיש להיערך למבצע מהיר שיעלה את יהודי אתיופיה הממתינים במחנות הפליטים בבטחה לארץ.

ואז, במה שנקרא 'מבצע שלמה' הועלו בתוך 36 שעות כל היהודים שהמתינו באתיופיה, על גבי 30 מטוסים שטסו הלוך ושוב כדי להוביל את האנשים במהירות האפשרית לפני שיגיעו המורדים לעיר הבירה. כאשר הישראלים פגשו בעולים החדשים לראשונה, הם הופתעו לגלות שהם בקיאים במנהגי השבת וחגי ישראל, התודעה היהודית שלהם הייתה חזקה, כאילו הרגע עזבו את הארץ ולא כגולים לאחר למעלה מ- 2000 שנות ניתוק מארץ ישראל.

מרים הייתה צעירה בסביבות גיל העשרים שנקראה ללמד את ילדי העולים עברית באתר הקרוואנים 'בת חצור' שליד גדרה. היא הייתה מופתעת מכך שהילדים הכירו את רוב החגים היהודיים, אבל שמה לב לכך שהיה חסר להם ידע אודות מנהגים והלכות, וגם על הרבה מושגים בסיסיים הנוגעים לחגים כמו חנוכייה, סביבון וכדומה.

לכן, היא החליטה שנוסף על העברית שהיא כבר מלמדת, היא תלמד אותם גם את לוח השנה העברי כסדרו. כאשר הם התקרבו לימי חג הפסח, תיארה להם מרים את העלייה לרגל לבית המקדש, ואת הקרבת קרבן הפסח עם מיליוני חוגגים בירושלים.

אחד הילדים הרים את אצבעו ושאל: 'המורה, מתי היית לאחרונה בבית המקדש?' מרים המופתעת צחקה ואמרה: 'אף פעם לא הייתי שם, זה היה לפני המון שנים!'.

ואז, כל הילדים קפצו במקהלה ושאלו: 'אז מתי כן היית? ואיך זה להיות בבית המקדש?' מרים הבינה שהם כנראה לא מעודכנים בהיסטוריה של עם ישראל, וסיפרה להם שבית המקדש היה קיים לפני 2000 שנה ואז הרומאים החריבו אותו לאחר מלחמה קשה, וכיום לצערנו אין לנו אפשרות לעלות לרגל ולקיים את המצוות הקשורות לבית המקדש. באותו הרגע החלה המולה גדולה בין הילדים, הם החלו להתווכח באמהרית בינם לבין עצמם, והיה נראה למרים שהיא גרמה למהומה לא קטנה, ולא הצליחה להבין מדוע.

למחרת בבוקר כאשר הגיעה מרים לאתר הקרוואנים, ניגש אליה השומר כשירדה מן האוטובוס ושאל אותה האם היא יודעת על מה המהומה הגדולה שליד הכיתה שלה. מרים נבהלה והחלה לרוץ לעבר הכיתה, ולהפתעתה הבחינה בעשרות הורים נרגשים העומדים בפתח ומדברים בינם לבין עצמם בקולי קולות.

כאשר הגיעה מרים לפתח הכיתה, התקרב אליה אחד ההורים ושאל בעברית רצוצה: 'האם את המורה של הילדים שלנו?'

'כן!' השיבה מרים בסקרנות. אבל האב היה נראה כעוס מאוד: 'תראי גברתי, הילדים שלנו חזרו אתמול מבית הספר ואמרו שאת סיפרת להם שכבר אין בית מקדש בירושלים, אני רוצה להבין, איך את יכולה להגיד דבר כזה?!!'

המורה נהייתה נבוכה: ' מה הבעיה לספר להם שבית המקדש נשרף לפני אלפיים שנה?' האב היה נראה מבולבל, ורק שאל בשקט: 'זה נכון? אין כבר את בית המקדש?' מרים הנהנה בראשה, והוא חזר אל הקבוצה תוך כדי שהוא מדבר איתם בטון עצוב באמהרית. ההורים החלו להתווכח בקולניות, ואז פנה אליה האב שוב: 'בית המקדש באמת לא קיים יותר?' מרים השיבה לו בשנית שאכן זה נכון, תוך כדי שהיא מגחכת לעצמה, ואז החלה מהומה נוראית. כמה נשים נפלו על הרצפה בעילפון חושים, ואחרות החלו לבכות בקול, האבות היו מזועזעים, וניסו להרגיע את נשותיהן, תוך כדי שעצב עמוק ניכר על פניהם, כל הקבוצה התכנסה לתוך עצמה תוך כדי מלמולים שקטים והיה נראה שעולמם חרב עליהם.

מרים הייתה המומה מהמחזה שנגלה לפניה, זו הפעם הראשונה שהיא נפגשה באנשים שחורבן בית המקדש באמת כאב להם, וחסרונו זעזע את עולמם. באותה שנה בעת קריאת 'מגילת איכה' בבית הכנסת הייתה זו הפעם הראשונה בחייה, בה זלגו דמעות מעיניה בזמן קריאת מגילת החורבן...

***

בדור שלנו, הבעיה העיקרית היא שהתרגלנו למצב הזה שבו בית המקדש חרב, ובמקומו עומד 'שיקוץ'. אם רק ניתן את הדעת לגודל החיסרון ולגודל האבדה של הקרבה הגדולה לאלוקים שהייתה לנו באותה תקופה, אולי גם אנו נצליח להזיל דמעה כשנקרא את תיאורי החורבן...

מה שנכון

נכון....