למרות השם הטוב שיצא לה היא עשויה להזיק מאוד
לפעמים אני חושבת לעצמי כמה היינו יכולים להיות מחוברים לעצמנו בלעדיה. כמה חירותיים היינו
תפיסת העמדה החיצונית, המבקרת, יוצרת שניות בנפש, קרע גדול מידי.
תחשבו רגע על ילדים סטנדרטיים. כמה תום יש בהם. פשטות טהורה של חיים. קשה לחיות את עצמך כשאתה כל הזמן יוצא מעצמך כדי להיות במודעות.
כמו שכותב הרב שג"ר יפה, המודעות של האדם לריקודו הופכת אותו למגושם.
נראה לי, שהציניות והביקורתיות מבחוץ מגדילות באופן עצום את הביקורת העצמית, שהרי אנחנו תמיד מעדיפים לשמוע את הביקורת של עצמנו מאת זו שמגיעה מבחוץ. לכן עמדת נפש כזו היא כוננות תמידית, אובססיה לביקורת עצמית שמנסה למנוע ולצמצם ככל האפשר ביקורות מבחוץ ע"י הקדמתן.
סוף סוף הגיעה התובנה הזו. עוד חלק חסר בפאזל הזה שניסיתי להרכיב לעצמי - מה גורם לנו להתרחק מעצמנו. הרכיב המקשר בין הציניות והביקורתיות לשניות בנפש והריחוק מעצמנו, מהתום ומהפשטות.
(ואולי, וזה הדבר הכי נורא, המודעות הזו היא אחד היצרנים הכי גדולים של גאווה)
לפעמים אני חושבת לעצמי כמה היינו יכולים להיות מחוברים לעצמנו בלעדיה. כמה חירותיים היינו
תפיסת העמדה החיצונית, המבקרת, יוצרת שניות בנפש, קרע גדול מידי.
תחשבו רגע על ילדים סטנדרטיים. כמה תום יש בהם. פשטות טהורה של חיים. קשה לחיות את עצמך כשאתה כל הזמן יוצא מעצמך כדי להיות במודעות.
כמו שכותב הרב שג"ר יפה, המודעות של האדם לריקודו הופכת אותו למגושם.
נראה לי, שהציניות והביקורתיות מבחוץ מגדילות באופן עצום את הביקורת העצמית, שהרי אנחנו תמיד מעדיפים לשמוע את הביקורת של עצמנו מאת זו שמגיעה מבחוץ. לכן עמדת נפש כזו היא כוננות תמידית, אובססיה לביקורת עצמית שמנסה למנוע ולצמצם ככל האפשר ביקורות מבחוץ ע"י הקדמתן.
סוף סוף הגיעה התובנה הזו. עוד חלק חסר בפאזל הזה שניסיתי להרכיב לעצמי - מה גורם לנו להתרחק מעצמנו. הרכיב המקשר בין הציניות והביקורתיות לשניות בנפש והריחוק מעצמנו, מהתום ומהפשטות.
(ואולי, וזה הדבר הכי נורא, המודעות הזו היא אחד היצרנים הכי גדולים של גאווה)
)