פעם הייתה נערה. והנערה התאהבה בכל מי שלא צריך. במורה שלה, בבחור שחשב שהיא טיפשה, ובעוד אנשים שאסור אפילו לומר את שמם.
היא הייתה יושבת בבית מתוסכלת. למה אף אחד לא אוהב אותי? היא חשבה.
עד שיום אחד, הגיע האביר על הסוס הלבן. הוא היה נמוך ומצחיק, שובב ויפה כמו שאדם אהוב יפה.
והוא כתב לה שירים, והיא התעלפה אל זרועותיו כמו עלמה מסרט ישן.
אבל יום אחד האביר שלה קם ואמר: אני הולך.
והיא נשאה אליו עיניים גדולות ותוהות, והוא עזב אותה לתמיד.
היא לא בכתה. מי היא שתבכה על בחור?
והיא התחילה ללחום בהם, בכולם.
אתם טיפשים. היא קבעה. ומרושעים.
אתם טיפשים ומרושעים ולא נחמדים בכלל.
(ולא שהיא צדקה. אבל לנערות פגועות מותר לומר הכל)
את צודקת. הנהנו החברות שלה, ואימא שלה ליטפה את ראשה בניחום.
עברו ימים, אולי אפילו שבוע או שבועיים, והבכי הגיע.
היא בכתה את אהבתה שאיננה, את אהובה שנעלם, ואת הבדידות.
כשעברה שנה היא נעשתה בחורה חזקה וטובה. לא הייתה מאושרת ממנה. הלוואי.