בס"ד

"ולפעמים כשקשה להישאר
וכשחלום מתחיל לאט להיגמר
עולמי יבוא בדממה דקה
לחבק אותי אליו באהבה

לפעמים כשהרע אותי מקיף
ואלוקים לא את הטוב עלי מרעיף
שירי יבוא את מחשבותיי לבטא
כדי (לדאוג) שלא אעמוד על הקצה

עוד שיר אחד אני אכתוב למעני
אני אתן למילותיי לפרוץ בשמי
כמו נהר המתגבר, איננו נעצר
אפרח אני כמו פרח במדבר"

ואיכשהו אני על סף בכי.
גם אני מתגעגעת לדברים שאינם.
אני רוצה גם דברים שעודם,
אך בשבילי הם כבר לא שם.
אני רוצה כל כך הרבה דברים.
אתם יודעים?
לפעמים אני אפילו רוצה נישואים.
אבל זה לא הרבה פעמים.

לפעמים אני אפילו מרגישה את הכאב של אלוקים. כביכול כמובן.
לפעמים אני אפילו מרגישה את החורבן.
הכל לפעמים, שום דבר לא נשאר להרבה זמן.
רק אני נשארת כאן.
רק אני תמיד אשאר כאן.
אז אני צריכה לחיות בטוב עם אני.
אני משלימה עם אני.
כי רק אני כאן.

האהבה?
האהבה היא הדבר היחיד שמחבר אותי גם לשאר העולם.
גם שנאה אגב, גם שנאה מחברת לשאר העולם.
אבל שנאה מחברת ניתוק.
זה טיפה מוזר לומר את זה אבל זה ככה.

האהבה.
מילה שאמורה להיות כל כך גדולה, כל כך מפרה, כל כך מחיה, הפכה לכה נדירה באמיתותה.
האהבה.
היא מדהימה, פורצת, מקימה, בונה ולפעמים גם הורסת.
אהבה.
לאדם, לחיה, לפרחים, לאדמה.
לאלוקים.
אהבה.
מים רבים לא יוכלו לה,
נהרות לא ישטפוה,
אהבה.

וזהו.
שם זה נגמר.
אהבה.

מים רבים לא יוכלו לה,
נהרות לא ישטפוה.
אהבה.