שוב אני בוכה
ודווקא שצריך לצאת
שוב אני בוכה
ודווקא שצריך לצאת
אני מתרגשת נורא.
את יודעת למה?
ביום חמישי אני הולכת לראותוך ויהיה לי נורא כיף
ובכלל כיפלי שיש אותך
ואז אני שמחה לשנה הבאה
איזה כיפלי שנגיע לשם ואז יש אותךך
אוי אהבה שלי את
זה קרוב מדי!יש לי סיכוי
(אני פוחדת המון
. את יודעת?)
![]()
(אוף
למה? ותגידי לי באמת.
אני נורא רוצה לשמוע)
(בגלל שאם אני לא יתחבר למורה
והכיתה תהיה מעצבנת
והמדריכה עוד יותר
ואני יהיה בחדר עם בנות שאכפת להם רק מעצמם
ולא ילך לי בלימודים
ואני ירגיש מבוזבזת
)
(אמא שלי אומרת
שהרבה נראה יותר טוב כשיש לך חברות טובות.
שלא נותנות לך ליפול.
נכון מאני ושירה? אז את צריכה למצוא כמוהן.
והכל יהיה טוב אהובה שלי.
תאמיני בזה.
יהיה כיף)
ד"א חילקו אותנו כבר לכיתות?
(אני חושבת שכבר מצאתי לי אחת כזאתי.
אני רק מקווה שישימו אותנו באותה כיתה
הלוואי)
לא
ואמרתי למדריכה שלי לשעבר (שחברות שלה יהיו מדריכות שלנו)
שברגע שהיא תדע, היא תגיד
ואם היא תדע, היא באמת תעשה אתזה
נראלי גם)שפיותאז תגידי לי כי אני כוססת כבר ציפורניים!
אני רוצה להפסיק עם זה.
אני רוצה להרגיש קצת יותר
באלי חיבוק
ובאלי את חברה שלי עכשיו
וסיננתי היום מלא אנשים ואני מגעילה נורא
הלוואי והייתי יכולה להיעלם
והתמכרתי לכותל
?
אבל את לא נדחפת.
טוב? טוב.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)