מחשבות על תשעה באב.*בננית*

אני גם ככה לא עושה משהו מועיל, אולי כתיבה תפתח משהו.

 

תשעה באב. אסוציאציות: שיעמום, להעביר את הזמן (או יותר נכון, לשרוף), חיפוש נואש לתעסוקה מועילה.

למה זה ככה? מה בכלל מצופה מאיתנו ביום כזה?

אני לא מאמינה ביהדות שמסתכלת על העבר כדי לשקוע בו. ברור לי שהזיכרון נועד להסתכלות קדימה, לשימור ושיפור, לתשובה ועשייה. החורבן אמור להניע אותנו קדימה.

אולי לא התכוננתי מספיק. בטוח. אבל איך מתכוננים לזה? איך מגיעים לאבל על החורבן? בעצם אני יודעת. כשהלב טהור ומלא בתורה לא מצליחים בכלל להבין איך אפשר להיות אדישים. איך אפשר להמשיך כרגיל.

הימים האלה, ימי בין המצרים, מזמנים אותי לחשבון נפש נוקב.

מה זאת אומרת "איך להתחבר?", הרי זה אמור להיות מרכז החיים שלנו! מצב השראת השכינה בתוכנו הוא הדבר שצריך להעסיק אותנו תמיד. הדבר היחיד שממנו הכל נובע. הרי בשביל מה אנחנו פה אם לא כדי לקדש את שם ה'? למה לחיות אם לא שואפים לגאולה? בפשטות אין למה לחיות.

"ציפית לגאולה?" - הייתה לך משמעות למענה חיית? (בתקווה שזו משמעות אמיתית).

 

הבעיה היא הפער האיום בין המחשבה לרגש.

לכתוב זה מאוד קל. קלי קלות. אבל להרגיש... אוהו. זה כבר לא בהזמנה.

אני מאמינה שהרגש משקף אותנו, את מה שאנחנו באמת בזמן נתון. אם כן, כשהרגש לא שם, כנראה שמשהו התפקשש בדרך.

ואני שואלת את עצמי - למה? למה אני לא שם? למה זה לא בוער בי עד בכי?

(ואני מנסה לכתוב ואולי להגיע לנקודה. אז אם אני חוזרת, לא נורא. זה לא אמור להיות מובנה ויפה.)

 

לפעמים אני תוהה לעצמי, וזה אולי הדבר הכי נוקב, עד כמה אני לוקחת את חיי האמונה ברצינות (כבר העליתי את זה פעם).

מה זה 'רצינות'?

רצינות זה להפנים שאין עוד מלבדו. שהכל כולל הכל נועד למטרה אחת שמתפצלת לאינספור מטרות - לעשות את רצון ה'.

שהשאלה היחידה שתניע אותי היא האם זה רצון ה'. בטוח שבדרך יהיו נפילות, אבל יהיה את הזרקור שמכוון ומדריך, שמגדיר את המגמה.

האם בכל רגע בחיים אני עושה את רצון ה'? לא, אני לא, עד כמה שזה עצוב.

אפשר לקרוא לזה חוסר אחריות. יש לך תפקיד, ואת פשוט מזניחה אותו, מניחה לו להיעשות מעצמו.

(ולמה שוב אני כותבת מהשכל? למה זה לא מזעזע את כולי? למה זה לא מחריד את הנפש שלי?! עיניים יבשות, לב יבש. יבש כמו מדבר.

כמה קליפות מקיפות אותנו, מרחיקות אותנו מהאמת. החומר הכל כך נוכח הזה משכיח את הפנים, את העיקר והמהותי. אז אולי כתיבה ועוד כתיבה. בסוף תיחשף הנקודה הזו, הזועקת מעומק הלב.)

 

בני אדם מומחים בלדבר על. האם אנחנו יודעים לדבר את? לבעור את זה. לנשום את זה. לחיות מזה.

ואני עכשיו שואלת את עצמי - אז מה אני עושה עכשיו כדי להשתנות, כדי לחיות את זה.

אין לי תשובה. אולי למישהו יש?

והנה תובנה קטנה. כן, זה מפחיד עד אימה לכתוב ככה ולהתכוון לזה בכל הרצינות. מפחיד, פשוט. זה כל כך גדול ותובעני.

האם אנחנו מוכנים להיות טיפוסים קיצוניים? לשים על זה הכל. ממש הכל. ללכת על כל הקופה. להקריב על המזבח את כל מה שיש לנו.

ואולי, עד שלא נקריב על המזבח המטפורי את כל מה שיש לנו, לא נזכה להקריב על מזבח ממשי.

המזבח הוא המקום שבו הקב"ה מאפשר לנו לתת לו. מה זה לתת לקב"ה? זה הרי מגוחך, הוא לא זקוק לנו.

אנחנו זקוקים לתת לו, והוא ברחמיו מקבל. אז מה המשמעות של קרבן? נכון, אין לנו מה לתת לך ריבונו של עולם, אבל אנחנו נותנים הכל. את כל מה שאנחנו רק יכולים. ואנחנו אסירי תודה לך שאתה לוקח.

 

(מתי פעם אחרונה הרגשתי אסירת תודה? אולי זה השלב הראשון בתהליך הזה. או כמו שלמדתי בשבת שצריך להיות אסירי תודה על כל השפע, ולזה נועדו הברכות. מקווה שאני לא גולשת לתחום לימוד תורה שאסור.)

 

כשאדם בעמדה של מוכנות לזנוח הכל, לנפץ את האלילים שמנהלים אותו, רק אז יוכל להתקרב לקב"ה באמת, לחוש כל תא בגוף נרעד מגודל השליחות, מגודל התפקיד.

זו בחירה של חיים, כפשוטו.

 

ואני יודעת שלפעמים לקרוא דבר כזה זה מרגיז. כי אנחנו בני אדם, אנושיים וזה לכאורה לא אנושי. אבל זה גם נכון, תלוי איך מגדירים אנושיות. אנחנו מסוגלים להתגבר על הנמוך והקטן. לשאוף גבוה, לכוון גבוה. לירות את החץ הכי רחוק שרק אפשר.

כן, לא מפחדים לרצות חיים גדולים, חיים של משמעות אמיתית. חיים שקמים בהם בבוקר בשמחה ומוטיבציה. חיים של עבודת ה'. מי אמר שזה קל?

 

(אז תביאו לי עשרה אנשים, עשרה אנשים שמוכנים, לעמוד איתי על הגג ולצעוק - "ה' הוא האלוקים!")

 

הפך האמונה היא הייאוש. האמונה היא ראיה קדימה, לעתים שנות דור קדימה. ראייה אמיצה. ראייה של גאולה שמחייבת תקווה.

האם אני מוכנה להאמין? להאמין כמו ילדה קטנה שברור שיהיה בית מקדש, ואפילו בקרוב. שברור שיום אחד האנושות תהיה פחות קוטלת ויותר בונה, פחות הורסת ויותר אוהבת.

את כתבת הרבה דברים. העיקרי- להיות עם הציבור. להתאחד ולהתכנסנפש חיה.

מבינים על מה אבלים
בוכים
מצטערים


ואחרי הכאב
חושבים קדימה.

לכל זמן.
עת לבכות
ועת לקום.

כרגע אנחנו בבכייה.


בע"ה נקום מזה לעשייה.
אבל אין עניין להקים את המתאבל לפני שתמה האבלות.

זה פחות להקים ויותר לנסות להבין על מה אבלים*בננית*
אגדות חורבן, שיעורים. זה בסדר אם אשלח לך משהו?נפש חיה.


אני יכול להבין בערך אבלקמנו ונתעודד

בס"ד

 

א. אנחנו פשוט לא שם. החידושי הרי"מ אמר על זה שהשו"ע אומר ש"ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש" זה לא הנהגה אלא אבן בוחן- מי שלא מיצר ודואג לא ירא שמיים. ואז מה שהוא צריך לעשות זה לדאוג על זה. (זה מתקשר מאוד עם מה שאמרת בהמשך, אבל זה נותן נקודת פתיחה אחרת לעצם העבודה על העניין).

 

ב. סליחה על ההתקטננות הקוצקאית, אבל איך באותו רצף דיבורי את גם דורשת מהאדם מוכנות "לנפץ את האלילים שמנהלים אותו", וגם מסתמכת כל כולך על אחד מהם- הרגש?

 

באופן כללי הכל נכון. את מצורפת בזו ללוחמים למען שלטון ה' בעולם. (מי אני לקבוע?)

א. לא בטוחה שהבנתי*בננית*

ברור שזה מדד שבוחן עד כמה אדם מחובר לצער השכינה.

אמנם יש עניין פשוט לכאוב ולדאוג על המצב, אבל גם יש מקום מרכזי לאקטיביות שתקדם את המטרה.

 

וכן, זה מה שמדאיג. זה לא מספיק אכפת לי. זה נראה לי הביטוי המדויק ביותר - "יראת שמיים". כן, יש מחסור ביראת שמיים וזה נורא.

()

 

ב. השאלה היא האם הרגש פועל עצמאית או שהוא ממלא תפקיד מוגדר בסיפור. אמנם לא כתבתי את זה מפורשות, אבל וודאי שרגש, כשהוא עומד בפני עצמו, הוא כלי מסוכן.

כוונתי היא לשימוש בו כמשקף את המציאות. העובדה שהרגש לא במקום הראוי מלמדת אותי על ליקוי ביסודות - בשכל (או באמונה, שזה כבר מושג אחר משניהם).

ומכאן המשכתי הלאה - האם אנחנו לוקחים את הקב"ה ברצינות. זו לא עבודה רגשית אלא אמונית.

הרגש בעיניי מעצים ונותן תוקף לבנייה נפשית שבסיסה בשכל.

א. אבל אני לא חושב שזה מחסור אישיקמנו ונתעודד

בס"ד

 

יש מחסור ביראת שמיים במרחב הציבורי. ביום שבו במקום לדבר על מקדש/התיישבות/הישיבות "שלנו"/הנהגה ונתחיל לדבר בלי לפחד על דברים כמו שמירת שבת במרחב הציבורי (ועוד הרבה לפני כן- שמירת שבת מצד רשויות המדינה), שיח מאמין בתקשורת (כלומר: למנוע התייחסות מזלזלת לתורה), אזכור הקב"ה במסמכים רשמיים (לא יודע אם כמו בדולר האמריקאי, אבל בכיוון) זה יהיה צעד ראשון בתיקון המצב.

אחרי קבלת הפנים הצוננת ביותר שהרעיונות האלו ודאי יקבלו מ'מעצבי דעת הקהל', אם אנשים יראו שאלו דרישות רציניות ולא רק כדי לצאת יד"ח תהיה לכך תמיכה יותר משחושבים. וגם אם זה לא יתקבל, ברגע שהאמירות הללו תתקיימנה במרחב הציבורי לאנשים נוספים יהיה יותר קל להגיד אותן, בעיקר לעצמם. בגלל שהיום גם לאנשים מאמינים באיזשהו מקום לא נעים לפעמים להודות בכך שיש לכולם מחוייבות פשוטה לציית לדבר ה', והכרה מוחלטת בכך היא תנאי בסיסי ליראת שמים. השאר יבוא בקלות אחר כך.

 

ב. הדברים נכונים, אבל בדיוק כמו כל כלי אחר- על מנת שנוכל להשתמש בו ככלי בלי שהוא ישתלט - צריך לשבור אותו ולהשתחרר ממנו, כדי שאחר כך השימוש בו ינבע רק ממקור נכון, ולא נהיה משועבדים אליו תוך שימוש בתירוצים. ושמעתי מהרב יאיר גזבר שליט"א שזו הסיבה לכך שבברייתא דרבי פנחס בן יאיר (וממילא במסילת ישרים) הפרישות נדרשת לפני החסידות והקדושה.

א. אני חושבת שזה גם מחסור אישי וגם ציבורי*בננית*

וזה נכון, הדרך לתיקון עוברת שם. אבל תחושת החסר צריכה להיות קודמת. להבין לעומק את הפגמים שבמציאות הנוכחית.

 

ב. תודה, העלה לי תובנה.

הירא"ש האישית תלויה בציבוריתקמנו ונתעודד

בס"ד

 

אני חושב שכולנו מכירים ומרגישים בכך שהמציאות בעייתית, אבל איך אפשר להבין יותר מזה? "כל מחמדיה טבועות וגנוזות". אין לנו שום נקודת מאחז לתפיסה של מה שאיבדנו.

לא באופן מלא, אבל וודאי שאפשר ברמה מסוימת.*בננית*אחרונה


פורום ישל"צהאר"י פוטר

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול

מי כאן וכמה אתם ותיקים?זיויק
כאן מאז אלף תשעמאות ו-2013שיח סוד
אשכרה.
פשייזיויקאחרונה
בדיקהטיפות של אור
עבר עריכה על ידי טיפות של אור בתאריך י"ח בחשוון תשפ"ו 19:50

הלכות ריבית – שיעור 2 - ריבית בהלוואת מוצרים בין שכנים

 

דוגמאות בשיעור: 
האם מותר ללוות בקבוק יין מהשכנים? 
האם צריך לדייק כשמחזירים חצי כוס סוכר? 
מתי מותר להחזיר טיטול יוקרתי במקום הטיטול שלויתי? 
ועוד...

נושאים בשיעור: 
איסור הלוואת מוצרים מחשש ריבית בשינוי מחיר | היתר הלוואה כש'עושהו דמים' וגדריו | היתר הלוואה כשיש ללווה ממין ההלוואה וגדריו | היתר הלוואה בדבר מועט וגדריו | היתר הלוואה במוצרים בעלי מחיר ידוע קבוע | כללים בהחזר מוצרים לאחר הלוואה.

 

לצפיה והאזנה באתר ולדפי מקורות מפורטים:

ריבית בהלוואת מוצרים בין שכנים

 

לצפיה ביוטיוב:

לחצו כאן לצפייה בסרטון ביוטיוב

 

הלכות ריבית שיעור 3 – ריבית ברכישה בתשלום דחוי

נושאים בשיעור: 
ההבדל בין אשראי בשכירות לאשראי במכירה | איסור רכישה באשראי במחיר גבוה | ריבית קיימת גם כשהמוכר לא נזקק לתוספת | תנאים להיתר רכישה באשראי כשהריבית לא ניכרת | מכירה באשראי בהצמדה למדד לדולר או למחיר המוצר | הגדרת של 'מחיר קבוע' | מכירה באשראי במציאות של הנחות למזומן | הצעת מחיר למזומן לאחר גמר המכירה | עסקים שדרכם במכירה באשראי | קיום מכירה באשראי שנעשתה באופן האסור

 

לצפיה והאזנה באתר ולדפי מקורות מפורטים:

ריבית ברכישה בתשלום דחוי

 

לצפיה ביוטיוב:

לחצו כאן לצפייה בסרטון ביוטיוב

 

בנוסף למעוניינים יש שיעורים ב הלכות שבת

וכן ב הלכות ברכות 

בהצלחה בלימוד

 

~~ ( זה יותר יפה מהנקודות שאנשים שמים כאן)מחכה לחורף
למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?


חורף בריא לכולם

היי, יש למישהו את כל סרטי משחקי הרעב בדרייב?אקרומנטלי
כבר לא כל כך פעילrakonto
הא?
בואנה מה נהיה פה כל היום מבקשים סרטיםשִׁירָה

 לכו לחפש במקומות אחרים או שאל תחפשו בכלל

מההוולטרוןאחרונה
קפוץ לי

אולי יעניין אותך