שלולית דם ניגרה בפתח הבית. על הארץ שוכב ללא ניע יהודה איש ציפורי. הוא הגיע לבקר את הוריו לפני המלחמה ונשאר כאן, להגן על העיר. בבוקר, חץ רומאי פגע בבטנו ובשארית כוחותיו הוא ניסה לרוץ לביתו. כאן, בפתח הבית, הוא נפל, לא הרחק מבית משפחת אבטינס, מכיני הקטורת. "טוב לו שמת כך", אומרת אמו, הגברת דינה, ופורצת בבכי נורא. הדמעות שזולגות מעיניה נושרות על גופתו המתה של יהודה. גם אנחנו מצטרפים לבכי. "טובים הם חללי החרב מחללי הרעב", היא ממשיכה, "רק אתמול היו כאן בתוך הבית הבן שלי הקטן, יהויכין ואחותו מיכל. הם בכו לי שהם רעבים, הלב שלי נקרע. גם אני לא אכלתי כבר שבוע. חיפשתי ברפת של בית חכינדי אולי נשאר איזה חציר בתוך צרכיהם של הבהמות...חיטטתי בידיים חשופות בתוך הלכלוך, אבל אפילו את זה לא מצאתי. הילדים שלי מתו מול עיני ועכשיו גם הוא".

אל תחשבו שמדובר בענייה מרודה הנהנית מן הצדקה. דינה היא ביתו של אליקים בן יעקב, סוחר המרגליות. יעקב נחשב בשנה שעברה כאיש העשיר ביותר במסחר האבנים הטובות, לפי כתב העת "הקלף". כיום, כמו כל תושבי העיר, האשה העשירה הזו לשעבר, ממררת בבכי מר ומאבדת ילד אחרי ילד. ילדים שגידלה במסירות, שלקחה אותם לבית תלמודם מדי בוקר עם פת ביד. ילדי חמד, שכעת שרועים ברחובות בתוך ים של גוויות. מתים. כמוה גם חברתה, בתו של נקדימון בן גוריון ובעצם, כמוה גם כל העיר.

אנו פונים משם אל עבר חומות העיר, שם מתנהלת הלחימה. ברחובות ריח חריף של מתים ומזי רעב. אנשים נפוחים ללא אוכל, כולם במצב תת תזונה, שוכבים גוססים על יד פחי האשפה הריקים. בצד הדרך אני פוגש את ר' חזקיהו הלוי, אחד מרבני העיר. הוא יושב על הארץ ודמעות זולגות מעיניו. "אני רעב ופצוע", הוא אומר ונופל ארצה. הוא נופח את נשמתו ולנו נותר רק להיזכר בימים טובים בהם הוא שר על מדרגות בית ה' לפני שמסר את שיעורו אל מול מאות תושבים.

את פנינו מקדמות שאגות אימים של חיילים פצועים. "אין זמן, הרומאים עוד רגע גומרים עלינו", שואג לעברנו חייל יהודי פצוע וממשיך לשלוח חיצים אל מעבר לחומה. "יהודה תיפול וירושלים תיפול", מכריז הכרוז הרומאי ואבן בליסטראה ענקית נוחתת על החיילים, מרסקת למוות חייל שהיה אמור להינשא בעוד מספר חודשים. המיועדת לו כבר לא תזיל דמעות צער על מות יקירה. היא נלקחה בשבי באכזריות על ידי פלוגת רומאים ויש האומרים כי עונתה למוות. הרעש כאן הוא נורא, זעקות פצועים עם קריאות חיילי המצביאים בקולות האילים הנוגחים בחומה שעל יד ההר. מפחיד לעמוד כאן.
"הבית", אומר חייל אחד, יוסף שמו, "אנחנו חוששים על בית המקדש. הספיק לנו החורבן הראשון בימי אבות אבותינו, לא נעמוד בעוד חורבן או גלות. מה יישאר מהעם היהודי?". העיניים מביטות אל העיר ואנו נפנים לעזוב את המקום. הדם המשפך פה עם סיפורי הזוועה המצמררים יכול לגרום לעילפון גם בשל הרעב הנורא. העיר כולה גוססת, נצבעה באדום ושחור. שחור החיים, שחור המוות. השבילים המשתרגים בין הבתים מלאים באנשים מזי רעב, מראם מפחיד.
כל אלו, יהודיים הם. בניו של הקדוש ברוך הוא. רבנים ומורי הוראה כמו פשוטי העם נגמרים לאט לאט. הנה, גם רות האופה צועקת מרעב. השמועות מספרות כי אתמול התווכחה עם ידידתה הטובה, בדבר גורלו של אחד מגופות ילדיה... היא היא, מנהלת בית היתומים הרחמנייה. לקחה את גופת ילדה שלה.... אין יותר שמחות או ימי שיגרה. בורא העולם מכלה חמתו בעמו. החיים היפים והמאושרים לא ישובו יותר לבני ישראל באם תיכבש העיר. מי יודע? אולי אפילו עוד למעלה מאלף שנים, עדיין יסבלו בגלות...

ברחוב סמוך למקדש אנו מבחינים ביוסף משיתא הולך עם חיוך על פניו. "הרומאים גברים", הוא אומר כאילו לא קורה כלום סביבו, ייתכן והוא מכר נשמתו לשטן טיטוס.

המראות הקשים ניצבים מכל עבר. איך אפשר לדמיין את הנערים שנלקחו בשבי מעוניים ומתייסרים בשאגות כאב עד מוות. אי אפשר לעמוד עוד במצב הזה. העיניים מתמלאות דמעות והבכי זורם כנחל. עד קיצי אשמע את בכיותיה של פעוטה למעט לחם רגע לפני שנפלה לערמת הגוויות, יחד עם כל ילדות הגן. זה העם שלנו, אחים, בני דודים, חברים, הורים. אי אפשר עוד. האם יהיה טוב אי פעם ובית המקדש ימשיך לעמוד על תילו? ההרגשה נוראה. היכן הנביאים לשאול את פיהם?

אם נגלה מכאן, האם גם בקרב אלו שיצליחו לשוב מן הגלות אם בכלל. האם בעוד 1939 שנים יזכרו אותנו? יהיה מישהו בירושלם שידע מה קרה ברחובות בהם הוא צועד? מישהו שאכפת לו ממנו, שיתפלל שהכל ישוב להיות כשהיה, עם שלווה ורוגע, חיים מלאי אושר, ובית מקדש בו לווים משוררים וכהן גדול אחד שביום כיפור מכפר על כולנו, שנהיה טובים וטהורים.

האם אי פעם תזלוג דמעה על הסבל של האנשים פה, או שנהפוך להיסטוריה?

ריבונו של עולם, אנשים פה איבדו כל צלם אנוש. רחם! תעצור את זה.