זה שהם לא הלכו מכות עם חיילים לא אומר שהם התפנו "מרצון". זה אומר שהם לא היו מוכנים להכות יהודים.
זה אומר שהם רצו לצאת בראש זקוף ולא מושפלים.
מה שיישוב שלי עשה..
אני לא שמעתי על אף יישוב ששמחו בזמן הגירוש..
פשוט יצאו מעצמם ולא הלכו מכות עם החיילים.
יש 2 אפשרויות לצאת מבית: או שתצא בעצמך או שיוציאו אתך.
אני יודעת שהיו הרבה משפחות שלא היו מוכנות לצאת לבד אלא סחבו אותם, פשוט לא באלימות- לא הרביצו לחיילים, לא התנגדו שיתפסו אותם ולא התפתלו- כדי להראות שהם לא יוצאים מבחירה אבל גם כדי לא להכות יהודים (בדר"כ זה היו רק הבנים והבנות יצאו לבד בגלל צניעות).
תושבי הגוש (רובם) נשארו בבתים עד הרגע האחרון, ולומר שבם יצאו בלי מאבק זה פשוט זלזול בהם.
חוץ מזה, גני טל יצאו יום לפני המועד עצמו, ובגלל זה קיבלו פיצויים מהמדינה והבתים של התושבים שלו נבנו הכי מהר- היישוב כבר עומד ופורח בזמן שיש כאלו שבקושי קיבלו אישור על להתחיל לבנות.
ככה שזו לא הייתה החלטה מחייבת והיו כאלו שיכלו לבחור אחרת להחלטה.
השאלה היא בנוגע להתפנות אקטיבית מול התפנות פסיבית.
כלומר - האם לאלץ את החיילים לגרור אותם או ללכת בעצמם.
תלוי אדם, אני מניחה.
פשוט כי אני קצת מתקשה להתנסח במדויק.
קודם כל ההגדרה 'אלימות' מפריעה לי, כי היא עושה קונוטציה שלילית של שימוש בכוחניות חסרת שיקול דעת. התנהלות כזו היא וודאי מחוץ לתחום. אדם נדרש לפעול מתוך אחריות ומחשבה.
אעדיף להשתמש במונח "הפעלת כוח".
כעיקרון, הפעלת כוח היא לא מחוץ לתחום לחלוטין. היא מצויה במלחמות ובעונשים, שעם כל הצער והכאב יש הכרח להשתמש בהם.
בכל זאת אני חושבת שבנושא הזה אלימות היא מחוץ לתחום.
כמו שרשמתי למעלה (בניסוח לא מדויק) ההתיישבות לא תוכל להתקיים אלא בתמיכת העם.
הנקודה היא שבמילה "תוכל" אני לא מתכוונת רק במובן הטכני, אלא בעיקר במובן המהותי. בעיניי יש קשר מוכרח בין אחדות העם לשלמות הארץ וההתיישבות בה. אי אפשר לנתק בין הדברים.
בעיניי הארץ היא בית גידול לעם ה', מקום להשראת שכינה. התיישבות כיחידים מפורדים (או גרוע מכך - יריבים) נוטלת את עיקר התוכן של הישיבה בארץ ומונעת את הגשמת הייעוד.
הגירוש הוא סימפטום למצב העם, וכידוע בעיה לא פותרים באלימות כלפי הסימפטום.
בס"ד
הרשי לי לעקם את האף. כפי שציינת בהמשך דברייך, לא פותרים בעיות על ידי ניטרול הסימפטומים שלהם. אם למילה אלימות נדבקה קונוטציה לא מתאימה, צריך להבין למה ולתקן את זה. אחרת הקונוטציה תעבור הלאה למילה החדשה (ע"ע ניגר->כושי->שחור->אפריקני אמריקני/מפגר->מוגבל->בעל מוגבלות שכלית התפתחותית/בית הספר הגבוה לטכנולוגיה->מכון לב->המרכז האקדמי לב/המזרחי->המפד"ל->הבית היהודי [ריבוי הדוגמאות כדי להעיר על תופעה מעניינת, בעיקר בזמן האחרון, המילים החדשות נוטות להתארך, ויש מקום לברר למה]).
בכל אופן, נראה לי ככה:
א. אין דבר כזה מחוץ לתחום במקרה פרטי יש מחוץ לתחום, ויש בתוך התחום. חאר כך צריך לבדוק האם כלי זה או אחר שהחלטנו שהא בתוך התחום הוא בעל יכולת להשיג מטרה מסויימת (כאן- לדעתך לא, כי ההתיישבות צריכה להיות על דעת העם). וגם אם כן, האם בשיקולי הפסד ורווח שווה להשתמש בו (כאן- לדעתי לא, כי זה יגבה ממנו מחיר כבד מדי, וכי חיי יהודים, אפילו מהצד השני, שווים יותר).
ב. אני לא יודע למה לאנשים יש רתיעה מפתרון בעיות באלימות, גם אם יש בעיה יותר שורשית, זה לא סותר את העובדה שפעמים רבות אלימות חשובה כדי למזער נזקים ו/או כדי לאפשר בכלל את תחילתו של תהליך תיקון- לדוגמא- הפרדת הקהילות במאבק ברפורמה (גם כן אלימות..) ויסלח לי מרן הרב קוק זצ"ל שחשב אחרת.
התעצלתי לבדוק.
א. סמנטיקה בעיקר
ב. (הפרדת הקהילות? לא יודעת על מה מדובר). כפי שאמרתי, זה כלי הכרחי לפעמים, אבל הוא מוצא אחרון בעיניי. עדיף לחפש דרכים יצירתיות שיעשו את העבודה.
בס"ד
(נראה לי שכדי להכיר את העניין היכרות ראשונית ויקיפדיה מתאימה). לא יודע האם מוצא ממש אחרון, אבל נראה שאין בינינו מחלוקת למעשה.
אבל דווקא הייתי משתמשת בו לכיוון השני -
הנהגה שלא רואה בעיניים ומצליחה לדלג על העם, ככל הנראה לא תיעצר בגלל אלימות ברמה כזו או אחרת.
(על כל פנים, גם אילו זה היה מונע את הגירוש, אני מתנגדת לכך עפ"י מה שכתבתי בהודעה אחרת, כי מצב כזה מעיד שבכל זאת יש חלק משמעותי מהעם שתמך.)
היה צריך להיאבק עד הסוף.
(בתור אחד שגר בגוש קטיף...)
אבל אני בהחלט יכול להבין אותם!
משפחות עם ילדים, וזה טראומה לכל החיים לראות את ההורים מקבלים מכות משוטרים בגלל שהם מתנגדים עם כל הצרחות, הבכיות וכדו'.
ההחלטה מובנת לחלוטין...
הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!
היום יש תהיות.
למה אני קוראת הודעות מפעם
למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה
למה אני מרגישה שהכל עליי
למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)
למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות
איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה
למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו
למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו
למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי
למה החיים כאלה עליות וירידות
ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים
לא תמיד, אבל לפעמים כן
למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה
איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי
אני זוכרת שהיו הרבה יותר
ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם
מעניין
אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא
למה הפסיקו לייצר נוקיה208
למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208
למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן
ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר
אפילו בנות מפה שפעם היו לי
מה שלומך?
ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.
ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא
למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא
למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה
אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה
אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא
אני רוצה להיות עצמאית
אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב
מספיק לי די והותר מה שעובר עליי
והעומס הזה שמגיע
מכל מיני סיפורים שקורים מסביב
עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור
עד שהבנתי שהוא ברור
אסור לי להיות שם יותר מידי
ואני מוגבלת
אני יכולה להיות נחמדה
להתעניין בשלום
להביא משהו נחמד אם מסתדר לי
אני לא יכולה לתת את הבית שלי
או את האוכל שלי
או את הלב שלי
וזה גם לא יעזור
עכשיו צריך להתפלל
ואיפה אני ואיפה להתפלל
ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם
אבל יש לי תפקיד
כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי
הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים
הוי טאטע רחמים עלינו
אנחנו רוצים להתפלל
חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן
מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור
בקיצור גאולה עכשיו
זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו
ובלי הנחת של אביגייל
אנחנו רוצים בית דוד
מהר עכשיו אין זמן לחכות
חיכינו מספיק אביגייל
טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו
ותן לנו שמחה!
משהקוראים לזה מובחנות
אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית
אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית
צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.
מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.
אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.
אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.
לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.
כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?
אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.
ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה
אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה
להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר
כי לחשוב עליה בלי יכולת לעזור זה קשה
ולעזור זה לא אפשרי
אז מה נותר?
להתפלל
והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין
ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם
ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.
ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.
אולי, אני לא יודעת.
בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי 
חחח
איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.
זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.
(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")
לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.
בסדר
אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.
אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.
הדבר הכי חשוב.
אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.
צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.
לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.
והוא אמר לי תודה רבה.
יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.
כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה
ואשריכם לגמרי כמו שנאמר
אבל
לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי
ואם האדם הזה הוא אישה אז כן
צריך לומר תודה גם אם זו אישה
עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה
(למעט שבועות? אולי)
אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו
וואו
אשריך לגמרי
והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ
אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא
להבדיל בין החיים, כן.
(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)
הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?
אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.
זה חרא
דחוף!!!! ההגנה הזאת תוקעת לי את הטלפון...
אח"כ אם זוכרים אותך
אולי בהודעה הנעוצה של נוג"ה יש משו על סרטים
הייתי איתה ביחד
