פעם היתה אני

והאני הזאת הרגישה שלא טוב לה

כי היא היתה כלואה בתוך מבנים מוזרים וערים גדולות מדי

ובתוך פחד ויאוש ודכאון וכאב וטירוף ושגעון ומפלצות

כן כן היא היתה לכודה בתוך מפלצות

ואז פעם אחת הטירוף התחרפן לחלוטין ושבר את הסטטוס קוו בין האני לבין מעגל הקסמים שכלא אותה בתוכה

הטירוף גדל וגדל וגדל והשתלט על האני

ואז חברה טובה אחת השתלטה עליו

וזה היה קצת מפחיד לאני כי היא חשבה שהיא הטירוף

אבל החברה הטובה הזאת חנקה את הטירוף ומחצה את הפחד ודרכה על השגעון והעלימה את היאוש והדיכאון פחד להישאר שם לבד אז הוא ברח

ונשארה שם רק אני אחת בודדה וחשופה

חשופה מדי

וזה כאב נורא להיות חשופה

כי רק הכאב נשאר

כן, בסופו של דבר הוא נשאר

אי אפשר להעלים אותו

אבל הכאב כבר מזמן לא היה אויב של האני

הוא הפך עם הזמן מאויב למורה לחבר לאוהב

אז הוא נשאר

וככה האני היתה רק כמעט חשופה

לא לגמרי

אחרת היא היתה מתה.

עם הזמן יום אחרי יום כל המפלצות קראו לאני לחזור אליהן.

הדכאון הזכיר לה שבעצם לא שווה לחיות פה,

והשגעון הזכיר לה את כל מה שרק שניהם יודעים,

והטירוף משך אותה חזק יותר מתמיד

והפחד הסתתר כמו שרק הוא יודע איפשהו שם עמוק עמוק במישורים הפתוחים

ורגע אחד

רק רגע אחד

האני לא עמדה על המשמר

והחברה לא היתה שם

והם כולם חזרו.

זה עצוב נורא

מה קרה אחר כך?

והכלל הזה תופס ורלוונטי בהרבה תרחישים בחיים

לבעלי כלבים שהולכים עם כלבם במקומות ציבוריים.

אם הכלב מותר, ללא מחסום לפיו, אסור ללכת איתו

ואם הכלב אסור, עם מחסום, מותר להסתובב איתו בפרהסיה.

אבל המשפט הזה תופס בהרבה מצבים החיים.

-בנהיגה, דווקא שיש פס לבן ואסור לעקוף רכב איטי - הנתיב ממול פנוי ואפשר היה לעקוף בבטחה...

וכשיש קו מקווקו ומותר לעקוף - התנועה ממול עמוסה ולא מאפשרת לצאת לעקיפה..

או מתאר את הפרווילגיות שבעלי עמדה ושררה מרשים לעצמם בניגוד לציבור. מה שמותר לנבחרים אסור לבוחרים... (למשל, שכר חברי הכנסת צמוד למדד וצמוד לעוד כל מיני דברים, כך הם חוקקו לעצמם והשכר עולה ועולה - אבל ציבור השכירים הרגיל לא זוכה לכאלו צ'ופרים...)

ועוד כהנה וכהנה דוגמאות מחיי היום יום.

אז הוא היה עובר

הוא קיבל כמעט 2.5 אחוז מהקולות

גם ככה הוא לא היה עובר.

ואני דווקא תומך שכל מפלגה תתמקד בעצמה ולא בחסרונות של המפלגות האחרות.

הוא קיבל רק 1.6 אחוזים.