קמתי לפני התרנגול,
תפילה,
חתכתי באמצע,
ירדתי מהבית לשיעור נהיגה,
פתאום נזכרתי שקבענו במקום אחר...
הספרינט של החיים,
דילוגים מטורפים מעל מדרגות,
כמה גלגולים ודפיקה אדירה של הרגל,
(לפחות זה לא הרגל שלוחצת על הקלאצ')
המשך ריצה צולעת,
הגעתי למקום, שיעור נהיגה,
טסט.
הטסט היה הכי אחלה שבעולם,
עד שהייתה חנייה...
קצת הסתבכתי, כמה תמרונים,
עליתי פעמיים על המדרכה,
הטסטר מתייאש באמצע ואומר לי להמשיך,
אחרי דקה סיימנו.
נגמר הטסט, המורה מוריד אותי,
פתאום אני קולט שהפלאפון ברכב...
ריצה של קילומטר עם הרגל ההרוסה עוד מהבוקר,
הגעתי צולע חצי מת,לקחתי ת'פלאפון,
אוטובוס,
ירדתי בערך 100 מטר מהתחנה שהייתי צריך לעבור אליה,
פתאום אני רואה שהאוטובוס מגיע,
ריצה ה-ז-ו-י-ה לתחנה,
הנהג הגיע לפני אבל הוא היה ממש חמוד אז הוא חיכה לי,
איך שאני נכנס אני רואה שזה נהפך לסצנה כלל-אוטובוסית...
כולם (בערך 10 אנשים) מסתכלים עלי בחיוך של 'חחח, אשכרה הצלחת...'
הנהג כולו מבסוט מהסצנה,
כמה זקנות אומרות לי איזה כיף לי שהצלחתי לתפוס את האוטובוס...
עכשיו הרגל כבר באמת לא עובדת...
הגעתי הביתה.
לפני שיצאתי ההורים שלי הבטיחו לי אלף פעם שהם לא נועלים כשהם יוצאים,
אני מגיע - נעול. מה קרה שכל הבלגאנים קורים דווקא היום???
שכנה, מפתח, מקלחת, ובא לציון גואל.
אז אני מבינה שאתה לא מתרגש מזה נכון?