אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי אותו (נדמה לי גם האחרונה).

הוא טלטל אותי. גם עכשיו הקריאה אותו מעבירה בי רעד.

אני רואה בו שיר זעקה. הוא מתאר את המתח בין שני צידי המטבע של בית;

הבית כשייכות עוטפת מול הבית כשייכות חונקת וכובלת.

(כמובן הבית במובנו הרחב - אזורי הנוחות של האדם, ביניהם גם הבית הממשי.)

בעיניי השיר מבקש להדגיש את הממד המגביל של בית, באמצעות תיאור מריר של הממד העוטף.

ההגנה שמעניק הבית היא אופציה מפתה ונוחה. הרווח באי לקיחת סיכונים הוא ברור - אין כשלונות, אין כוויות ואין נפילה לתהומות.

החיסרון הגדול הוא שגם נסיקה לגבהים אין בו.

הפחד המצמית מהיציאה החוצה עשוי להשאיר את האדם קטן וחסר חיות.

ההחלטה להציץ החוצה פותחת דלתות מלהיבות, מפתיעות ומאתגרות, ובה בעת טומנת בחובה סכנות.

צריך הרבה אומץ כדי לבחור בחיים, אומץ של אמונה. אמונה בגדלות האדם, ביכולתו להתגבר, לחדש, להעצים ולהביא ברכה.

(מובן שעזיבה מוחלטת של הבית יוצרת תלישות ובדידות, אבל זה הקצה השני שכרגע לא התייחסתי אליו. גם הוא מסוכן.)

שלום בנצי 👋)