אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי אותו (נדמה לי גם האחרונה).

הוא טלטל אותי. גם עכשיו הקריאה אותו מעבירה בי רעד.

אני רואה בו שיר זעקה. הוא מתאר את המתח בין שני צידי המטבע של בית;

הבית כשייכות עוטפת מול הבית כשייכות חונקת וכובלת.

(כמובן הבית במובנו הרחב - אזורי הנוחות של האדם, ביניהם גם הבית הממשי.)

בעיניי השיר מבקש להדגיש את הממד המגביל של בית, באמצעות תיאור מריר של הממד העוטף.

ההגנה שמעניק הבית היא אופציה מפתה ונוחה. הרווח באי לקיחת סיכונים הוא ברור - אין כשלונות, אין כוויות ואין נפילה לתהומות.

החיסרון הגדול הוא שגם נסיקה לגבהים אין בו.

הפחד המצמית מהיציאה החוצה עשוי להשאיר את האדם קטן וחסר חיות.

ההחלטה להציץ החוצה פותחת דלתות מלהיבות, מפתיעות ומאתגרות, ובה בעת טומנת בחובה סכנות.

צריך הרבה אומץ כדי לבחור בחיים, אומץ של אמונה. אמונה בגדלות האדם, ביכולתו להתגבר, לחדש, להעצים ולהביא ברכה.

(מובן שעזיבה מוחלטת של הבית יוצרת תלישות ובדידות, אבל זה הקצה השני שכרגע לא התייחסתי אליו. גם הוא מסוכן.)

והכלל הזה תופס ורלוונטי בהרבה תרחישים בחיים

לבעלי כלבים שהולכים עם כלבם במקומות ציבוריים.

אם הכלב מותר, ללא מחסום לפיו, אסור ללכת איתו

ואם הכלב אסור, עם מחסום, מותר להסתובב איתו בפרהסיה.

אבל המשפט הזה תופס בהרבה מצבים החיים.

-בנהיגה, דווקא שיש פס לבן ואסור לעקוף רכב איטי - הנתיב ממול פנוי ואפשר היה לעקוף בבטחה...

וכשיש קו מקווקו ומותר לעקוף - התנועה ממול עמוסה ולא מאפשרת לצאת לעקיפה..

או מתאר את הפרווילגיות שבעלי עמדה ושררה מרשים לעצמם בניגוד לציבור. מה שמותר לנבחרים אסור לבוחרים... (למשל, שכר חברי הכנסת צמוד למדד וצמוד לעוד כל מיני דברים, כך הם חוקקו לעצמם והשכר עולה ועולה - אבל ציבור השכירים הרגיל לא זוכה לכאלו צ'ופרים...)

ועוד כהנה וכהנה דוגמאות מחיי היום יום.

אז הוא היה עובר

הוא קיבל כמעט 2.5 אחוז מהקולות

גם ככה הוא לא היה עובר.

ואני דווקא תומך שכל מפלגה תתמקד בעצמה ולא בחסרונות של המפלגות האחרות.

הוא קיבל רק 1.6 אחוזים.