אז אני יתחיל : הזה באסה זה שבידיוק מתי שאתה פותך ספר ללמוד אתה פשוט נרדם
ובבקשה לא באסות מהמערכון כי זה חרוש
וליזרום בבקשה
אז אני יתחיל : הזה באסה זה שבידיוק מתי שאתה פותך ספר ללמוד אתה פשוט נרדם
ובבקשה לא באסות מהמערכון כי זה חרוש
וליזרום בבקשה
הזה באסה זה שאתה בידיוק שאתה מקליד אתה לא זכר מה רצית לכתוב
Solomon
צהובה
)שאין לך עם מי לדבר...
(ועכשיו בקטע השנון..)
' איזה באסה זה שאתה לוקח חתיכה של חביתה מהמחבת, כזו עם החלמון (הצהוב) עסיסית וטובה ואז בין הפה למחבת החתיכה נופלת מהמזלג ישר לכיריים ה"טרייף"...'
'איזה באסה שאתה נוטל ידיים לסעודה. ואז מרים ידיים לעבור את התור ואחרי שאתה בטוח שיצאת מכלל סכנה- מישהו נוגע בך...)'
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)