א. נשות הכותל ודומותיהן
ב. מחלה
ג. נשים שמנסות להשיג שוויון
ד. אחר?
שהושפע מתהליכים של תאוותנות ורגשי נחיתות
ושינה כיוון באופן דרמטי
אבל אל דאגה גם הוא יחזור לתלם
לא יבכה על דברים מפגרים
[סליחה על הביטוי אבל האקדמיות חייבות לקבל אחוז מסויים של נשים והוא צריך להיות גבוהה משל הגברים כדי שלא יפתחו להם תיק תקשורתי....
וזה מגיע על חשבון האנשים יותר מתאימים וזה מוריד את הרמה...]
אבל בהחלט דברים כמו הצבעה
שמירת חוקים והתנהגות נאותה [של גברים לידן...]
בהחלט הן עושות דברים גדולים וחשובים
שהרבה פמיניסטיות רואים דברים כאלה כאנטי-פמיניסטיים (זו מחלוקת בעולם הפמיניסטי)
בגלל שאם צריך לקבל אותן באחוזים מוגדרים, זה מעיד על מחשבה שהן לא יכולות להתקבל בכוחות עצמן. דבר כזה סותר את התפיסה שלהן בנוגע ליכולות של האישה.
כרגע זה שנשים הן בדיוק כמו גברים....
לכרגע זה הזרם הראשי
רוב החילונים שפגשתי חושבים כך....
לפעמים השוויון הזה חיובי בעיניי ולפעמים מעלה ריח שאני לא אוהבת
זה בעיקר עניין של הגדרות, וההגדרה 'פמיניסטית' לא עושה לי את זה, גם אם יש מי שיאמר שכמה מהדעות שלי דומות לשלהן)
זה התחיל מתהליך חשוב שהלך ואיבד את הטעם הטוב
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)