נמאס מהמתיחות הזו עם אמא ובכלל
מתחשק לי לבעוט
ככה לבעוט ולהרוס ולאטום אוזניים ולא לשמוע כלום.
מה זו המרירות הזו שצומחת בי
נמאס מהמתיחות הזו עם אמא ובכלל
מתחשק לי לבעוט
ככה לבעוט ולהרוס ולאטום אוזניים ולא לשמוע כלום.
מה זו המרירות הזו שצומחת בי
שאני מסתובבת כבר שלושה ימים עצבנית ונפוחה כמו טווס ואיש בבית הזה לא טרח לשים לב לכך
אין לי מילים לנחם.
אבל קבלי חיבוק גדול ![]()
*בננית*אוף זה כזה קשה
גם אם אבכה בצרחות לא ישמעו. את שרה שם משהו? הם ישאלו. או יצעקו עליי שלא הכנסתי את הכביסה לחדר או יפצחו בסיפורים נלהבים שמשום מה אמורים לעניין אותי או יבקשו ממני להזכיר להם באיזה תאריך נולד מוצרט.
חלילית אלטאחרונהמעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)