בס"ד
- הוא נגמר ביום רביעי בערב, לקח לי עד עכשיו להתאושש.
- השיר שהתנגן לי בראש לאורך המחנה:
- אשכרה "איידי דטריד"
- בלתי אפשרי להיות ב"טריד" כל הזמן
- איך זה ששמונה-מאות בנות לא שמעו על חצאית עד הברך לפחות?
- יותר אפחד לא יספר לי סיפורים על זה שיש בנ"ע נפרד ולא צריך אריאל.
- עד כאן תלונת בעניין הזה.
- רק לזכור מעכשיו להעריך פי אלף את מי שהיה בבנ"ע ויצא דוס.
- איזה סדר, איזה ארגון, איזו משמעת! הלוואי על אריאל.
- חמודים החניכים
- גם המדריכים
- הגעתי סקפטי מאוד. מי בכלל יסתכל עלינו? אבל דווקא היה יופי, והרבה חבר'ה הגיעו בסוף להגיד שממש הרמנו להם את המחנה.
- הספקתי אפילו ללמוד קצת לבד.
- וגם לא מעט עם חניכים.
- כשאני חושב על כמויות הסוכר שהלעטנו אותם כדי להגיע להישג הזה..
- מבהילים הבדלי המנטליות.
- חשוב להיחשף אליהם מוקדם כי אחרת כשאתה נתקל בהם בעוד עשרים שנה אתה צועק בזעזוע מה זה הפושעים החפיפניקים האלה, והם בתגובה מושכים בכתפיים, אומרים "נו, עוד פנאט חרד"לי" וסותמים את האזניים. ואז איבדת אותם.
- והם בעצם לא פושעים ולא רשעים, הם רואים הכל כל-כך אחרת. וצריך להבין למה, ואיזה דברים אמיתיים הם רואים שאתה מפספס (כי את מה שלהיפך, אתה רואה מיד, וצריך להתאמץ מאוד להניח את זה רגע בצד).
- איזה מסלול עשו להם, והם רק בני 14!
- ומטה ארגוני המקדש, שיחקתם אותה בגדול!
- זהו בינתיים.
ה' עמכם!
או "אתה מתכוון להתגייס?" (מתישהו, בעז"ה) או חד וחלק: "רגע, אתה חרדי?" (|ללא מילים|) (כמובן יש להודות שהרוב לא הפגינו כזה חוסר הבנה, אבל היו מספיק).
