אני מרגישה שם הכי בבית בעולם.

היינו שלש בנות זורמות. מצחיקות.

נהנתי כ"כ

ובכל חנות ממש התעכבנו

ונכנסנו לחנות עם בגדים מהממים

והכל היה גדול עלי

ארר.

והעיקר קניתי שני צמידים מהממים! וכל הזמן עשינו איתם תמונות כי קנינו כל אחת בצבע אחר.

ועשינו הסרטת סלפי וכולם הסתכלו עלינו בערך.

והיי! היא אוהבת לצלם אז ישלי מלאן תמונות מהיום

גם עם התלתלים האהובים שליי.

והכותל שליייי

הספקנו מנחה ישתבח שמו

ובסוף סתם אכלנו רק איזה פלאפל

ולא הייתי צריכה בגדים

אבל היה ממש מה לקנות.

אני בכלל אוהבת לבהות במגוון האנשים שעוברים ברחוב

בעת ובעונה אחת.

ואפילו פגשתי ניקית.

והייתה לאחת שם מלאן צמידים שחמדה נפשי אליהם

והיה לי טוב

ואני אוהבת את ירושלים.

וזהו

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול