ולעזאזל שהחופש נגמר ככה.
איןאיןאיןאין מצב שאני חוזרת ללמוד.
איןןן
שנה שעברה לא הרגשתי שנכנסתי חזרה ללימודים. כל השנה התנדנדתי בין המיטה בחדר לשולחן בכיתה.
השנה לעזאזל עם הבגרויות החלאות האלה אי אפשר ככה להימרח.
מדהים איך שהלימודים עושים רע. זה הזוי.
אשכרה החופש בקושי הרגשתי ככה. פתאום בום. זה נחת עלי
אבא. אני לא רוצה לחזור.
אני רוצה להישאר כאן לנצח
אין לי כח להתמודד.
אין לי כח שמצפים שאני אבוא השנה עם יותר מוטבציה ושמחה.
לא רוצה.
אין לי כח לפרצופי האכזבה של כולם.
נמאס לי.
זה לא מאיים הבגרות הזאת.
הנה עובדה.
אין לי בגרות. לא עבדתי החופש זה אומר שאני ב3.
קרה לי משו? לא.
לא אכפת לי מה יהיה אחכ.
די נמאס לי.
האולפנה טובה לי.
אבל
אני לא יודעת איך להתמודד עם זה ששמים לב לכל אחת.
אני אוהבת שזה יחסית קטן.
אבל אני לא מצליחה להעלם שם.
ברגע ששמים לב שאני נעלמת זה כאילו לא נעלמתי ואז אני עוד יותר מנסה.
אף אחד לא יודע על האובדן ההוא.
לא מתכוונת לספר גם.
אף אחד לא יכול לחשוב שזה היה בי חלק גדול.
כואב לי. כואב לי. כואב לי.
אני שונאת להרגיש ככה. לא הרגשתי ככה המון זמן
אבל די. נשבר לי
לא מסוגלת לחשוב על זה שאני חוזרת לאולפנה.
לעזאזל איך השתנתי.
שנה שעברה זה היה אמיתי. עכשיו זאת תיהיה הצגה.
אני כבר לא מתאימה לשם.
נראה כמה זמן אחזיק מעמד.
התקלקלתי. פנימית בעיקר. גם חיצונית. כן. הלכתי לי רחוק מידי
לעזאזל שאני אפילו לא שמה לב שאני לא מתפללת שחרית.
אני גמורה.
אני שחוקה.
אני לא מסוגלת לדבר עוד