אבל הרעיון נכון.

אבל בהחלט חלק גדול מהחינוך יהיה ממני ומאשתי.

(חוצמיזה שבמקום אישה יהיה לי בעל בעז'ה)

עד שאני אקים את חלום שלי

לפחות מכל הדוגמאות שהספקתי לראות הם לא יצאו מאה אחוז. גם אם המקרה שלך עצוב(ואין לי מושג מהו) אולפנות לא צריכות לטפל בדימוי גוף ומערכת החינוך לא צריכה לספק לילדה שלך כישורים חברתיים.

תפקידו של בית הספר הוא ללמד תפקידך כאימא הוא לחנך או להנחיל כישורים מעבר ללימודים.

אני מניח שאחרי הלימודים יהיה לך הרבה זמן לשבת איתם ולטפל בבעיות הדימוי העצמי והכישורים החברתיים...

דג לא לומד לשחות, הוא שוחה. ילד בחברת ילדים לא צריך ללמוד להיות חברותי הוא צריך להיות כזה

בית הספר לוקח אחריות ועושה את כל הדברים האלה, אבל בצורה שגויה.
ילדה בת שתים עשרה שמסתובבת כפופה כל היום כי המורה אמרה לה כך וכך, היא ילדה שמערכת החינוך עשתה לה עוול.
ילד שהוחרם כי הוא הביא משלוח מנות קטן יותר הוא ילד שמערכת החינול עשתה לו עוול.
בחורה שנכשלה בבגרות בלשון ובעקבות כך איבדה תקווה להשיג תעודת בגרות יום אחד, היא בחורה שמערכת החינוך עשתה לה עוול.
ברגע שמערכת החינוך תלמד בלבד ולא תנחיל ערכים, היא כבר לא תהיה מערכת חינוך.

והיא תיכשל בבגרות בלשון?
ואם היא תביא משלוח מנות קטן למרות שהיא לומדת בבית?

הפתרון הוא לא ללמד בבית, הוא לשפר את מערכת החינוך....לשעתי היא משתפרת עם השנים

אני מתכוונת לשפר אותה על ידי זה שאלמד בה, לא אכניס אליה עוד ילד שיסבול.

אני חושב שאת משליכה מהמקרה הפרטי שלך על הכלל

יגדלו בעה בבית יציב, עם עמדה ברורה וערכים
אני אלמד אותם כל מה שארצה
אך, הם ילכו לבית ספר עם כולם, כדי ללמוד לחיות עם אנשים ועם דברים לא נעימים.

פשוט בדרכים אחרות

במסגרת בית ספר, הכל תאוריה. (כן, גם אם הם יוצאים לשחק בחוץ)

על פי החוק הילד חייב לקבל בדיוק את אותם הדברים שהוא יקבל מבית ספר. ולכן יתארגן לו משהו שידאג לזה.
דבר שני, אני הלכתי לבית ספר ולגן יום יום ואין לי שום כישורים חברתיים, אני לא יודעת להסתדר ואת הכל אני צריכה ללמוד עכשיו. רק בכיתה ט למדתי איך משתלבים בשיחה ומה אני אמורה לעשות במידה ומישהו מתחיל לדבר איתי. לא למדתי את זה בבית ספר כי זה לא משהו שבית ספר נותן. אני לא הלכתי מעולם לגן שעשועים בתור ילדה ואני מאמינה שזה השפיע על החוסר חברתיות שלי.
בגן שעשועים יש אינטרקציה עם ילדים למשך זמן, בהפסקה של עשר דקות אין.
לעומת זאת בית ספר מכניס לך לראש שחוכמה זה מעל הכל, שמי שמקבל תשעים הוא תשעים ומי שמקבל שישים הוא שישים וזה פשוט לא נכון. בתי ספר לא יודעים לטפל נכון בדימוי גוף (כן כן. גם אולפנות), והמוני ילדים סובלים יום יום. נכון שיש בתי ספר מוצלחים יותר מאלו שאני מכירה, אבל אני לא רואה שום הצדקה לשליחת ילד למוסד שלא מתמחה בכל התחומים.
אני בתור אימא מבינה לנפש הילד שלי הרבה יותר מאשר אישה צעירה שבאה ממגזר שונה, אפילו במעט, משלי, או מאישה מבוגרת שיש לה אמונה הרבה יותר שונה משלי.
כמות הטעויות שמורים עושים היא עצומה, כיוון שהם לא יכולים להכיר את כל אחד משלושים הילדים שיושבים בכיתה שלהם.
עד כאן נאומי

אבל להפיל כל בעיה שיש לך בחיים על מערכת החינוך?
נכון, באולפנות מגדלים את בעיית הדימוי גוף ועוד המון בעיות שקשורות לחינוך לגוף ולצניעות.

נכון, במערכת החינוך מתייחסים לתלמידים בתור מספר. ציון.

אבל זה לא הופך את הבית ספר למערכת רעה.

במערכת החינוך ילדים מתמודדים עם מסגרת שונה מהסמגרת של הבית. בעיניי זנ משמעותי.
בבית ספר הילדים נמצאים במערכת הישגית.


להגיד שכל הבעיות שלך קשורות לבית הספר זה הטלת אחריות

אמרתי שהיא לא מתאימה בדיוק כפי שהיא היום.
ממש לא הטלתי את כל הבעיות שלי על מערכת החינוך, רוב הבעיות שלי באו מהבית. זה לא אומר שבית ספר הוא אלטרנטיבה טובה יותר

לך יש הכרות פחות נעימה עם מערכת החינוך, ובמקרה כזה יכול להיות שנכון יותר לילד להיות בבית. אני חושבת שאת רוב הילדים זה מבגר ומלמד איך לחיות ולהתחשב בילדים אחרים.

פשוט שהאחוזים שונים ממה שנדמה לנו

פשוט נפגשתי אם אנשים שהחינוך הזה פגע בהם.

כשאמא של רועי לימדה כל מיני ילדים שיעורים פרטיים באנגלית באתי להיות לו ביביסיטר.

היתה משפחה שבאה ושבה בבית של רועי המון. שתי בנות. בנות שש ושמונה, כשלפעמים אבא מביא אותן ולפעמים אמא.

רועי קרא להן הילדות עם הקרניים.

לא היו להן קרניים, אבל אמא שלה אספה להן את השיער באיזה אופן שדרשו הן באותו הבוקר ממנה, וזה כלל לפעמים אופנים מוזרים מאד שילדים נוטים לקרוא להם קרניים.

 

יש לי הרבה מחשבות על הילדות האלו, שלמדו בחינוך ביתי.

לא מחשבות על חינוך ביתי בכללי. מחשבות על הילדות עם הכאילו קרניים.

אם פעם יעניין אותך לשמוע אשמח לספר לך.

אבל אני ממש ממש חושב שהכי חיובי זה חינוך בבי"ס. מצטער, לדעתי, חינוך ביתי זה חסך ילדות, ושאר נזקים.

כלומר. לא נכנסתי אליה בכלל

מה שהפריע לי לא היה התוכן אלא הנימה. 

במילים של ריעות היה תיסכול וכאב, במילים שלך הרגשתי איזו לא יודעת. סליחה אם המילה הזו בוטה מדי. זחיחות.

אני יודע מה יהיה! לילדים שלי יהיו חיים נורמלים! הם ילמדו בבית ספר לא כמו כל שאר הילדים שההורים שלהם טועים ומאמללים אותם וגורמים להם חסכים!

אם זוהי תקוותך אז אמן, הלוואי ותתגשם, שיגדלו ילדיך לתפארת ובריאות ונחת.

אבל הנקודה היא שזו תקווה. לא ידיעה. זה הכל.

 

מקווה שלא התנפלתי עליך

(בינייש)

בס"ד

שלום בנצי 👋)