ביום הראשון לישיבה, כמו חמשוש מתחיל, הלכתי לתחנה מצויד בשני תיקי ענק עמוסים צרי ולוט, וצ'ק עם סכום יפה. והתחיל הדומינו... פספסתי את האוטובוס, עצרתי בפעם הראשונה בחיי, פחות או יותר, טרמפ מחוץ ליישוב. שם אגב, איבדתי את הצ'ק, אח"כ גיליתי. עצרתי במחסום, עליתי על האוטובוס. ירדתי בתחנה אחרת, עליתי על אוטובוס שני, הגעתי מאוחר, ופיספסתי אוטובוס שלישי. חיכיתי לבא, הוא הגיע, שם גיליתי את אובדן הצ'ק, ומרוב לחץ וצער, נדרתי (טעות! אל תעשו בחיים!) על 200 ש"ח שה' יעזור לי למצוא (אח"כ מצאו בעל הרכב, ב"ה). הגעתי, לא ידעתי איפה לרדת, כששאלתי את הנהג, אייה הישיבה, עצר בו במקום והורה לי ללכת אחורה. הלכתי, נאבדתי, התקשרתי לרא"י, הוא הסביר לי ככה וככה, קיצר, מרחק של 5 דק' עברתי ב20 דק'. הגעתי, הסבירו לי פנימיות וכו', עליתי באיחור קל של 1:30. סוף סיפור.

מאז, שנתיים בישיבה, תיק אחד 60 ל' גג, כמעט בלי אוטובוסים ואני מכיר את כל האזור, מצפון ועד דרום. איך זה? 

כי אני לוקח סיכונים וחוויות עם טרמפים לכל מיני מקומות. וככה אני מכיר. אגב, כשאני יוצא מהישיבה הביתה, אני לא מתכנן בדר"כ איך לחזור, זורם.

זה האופי, לדעתי הוא חיובי מאוד, מישהו חושב אחרת?

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול