ביום הראשון לישיבה, כמו חמשוש מתחיל, הלכתי לתחנה מצויד בשני תיקי ענק עמוסים צרי ולוט, וצ'ק עם סכום יפה. והתחיל הדומינו... פספסתי את האוטובוס, עצרתי בפעם הראשונה בחיי, פחות או יותר, טרמפ מחוץ ליישוב. שם אגב, איבדתי את הצ'ק, אח"כ גיליתי. עצרתי במחסום, עליתי על האוטובוס. ירדתי בתחנה אחרת, עליתי על אוטובוס שני, הגעתי מאוחר, ופיספסתי אוטובוס שלישי. חיכיתי לבא, הוא הגיע, שם גיליתי את אובדן הצ'ק, ומרוב לחץ וצער, נדרתי (טעות! אל תעשו בחיים!) על 200 ש"ח שה' יעזור לי למצוא (אח"כ מצאו בעל הרכב, ב"ה). הגעתי, לא ידעתי איפה לרדת, כששאלתי את הנהג, אייה הישיבה, עצר בו במקום והורה לי ללכת אחורה. הלכתי, נאבדתי, התקשרתי לרא"י, הוא הסביר לי ככה וככה, קיצר, מרחק של 5 דק' עברתי ב20 דק'. הגעתי, הסבירו לי פנימיות וכו', עליתי באיחור קל של 1:30. סוף סיפור.
מאז, שנתיים בישיבה, תיק אחד 60 ל' גג, כמעט בלי אוטובוסים ואני מכיר את כל האזור, מצפון ועד דרום. איך זה?
כי אני לוקח סיכונים וחוויות עם טרמפים לכל מיני מקומות. וככה אני מכיר. אגב, כשאני יוצא מהישיבה הביתה, אני לא מתכנן בדר"כ איך לחזור, זורם.
זה האופי, לדעתי הוא חיובי מאוד, מישהו חושב אחרת?
ממה שכתבת
- לקראת נישואין וזוגיות