(הועתק מהדף של "חופש לכולנו")
שמי טל גרופר, מורה בתיכון ציבורי במרכז, וזו המשכורת שמקבל מורה במדינת ישראל בשנת 2016.
לפני שנתיים נכנסתי בדרך לא דרך למערכת החינוך, עליה יש לי ביקורת מאז שהייתי תיכוניסט מרדן. רציתי לראות מבפנים מה קורה שם. למרות שעם אמא גננת ואחות מורה היה לי מושג די טוב לאן אני נכנס, גיליתי שהגעתי לגן עדן של בינוניות.
עבדתי במשרה חלקית, שכללה פורמלית 51 שעות עבודה בחודש. במהלך השנתיים האלו קיבלתי גם משכורת מלאה עבור יולי ואוגוסט, בהם לא עבדתי שעה אחת, כך שבפועל מדובר ב-42.5 שעות בחודש בממוצע. על אלו קיבלתי משכורת של 4,332 ש"ח לחודש. 102 שקלים לשעה. היו אפילו חודשים שקיבלתי בונוסים של 600 שקל, שנראה היה שחולקו בצורה רנדומלית לחלוטין. גחמות של פקידים ורוח הקודש.
מעבר לכל ההטבות, כמות העבודה שנדרשה ממני היא אפסית, לפעמים הייתי מחשב כמה אני מרוויח לשעה, במיוחד בשעות חלון או בשעות שמתבטלות בגלל טיול שנתי, ישיבה פדגוגית, ערב מגמה, חופשות מבחנים ומה לא. היו ימים שלמים שישבתי בבית והייתי ממשיך לקבל משכורת כאילו כלום. כולם מספרים לכם על השעות שבודקים מבחנים וכותבים עבודות (וזה אכן קשה ולוקח זמן) אבל זה מתקזז (ויותר מזה) עם שעות של בטלה מוחלטת.
בשנה הראשונה שלי בתור מורה נתתי את כל כולי. התחרות שלי הייתה ביני לבין עצמי. כל שיעור להביא את התלמידים לשיא חדש של ריגוש ועניין במקצוע שאלוהים יודע שעניין הוא לא בהכרח הצד החזק שלו (מדעי המחשב). אבל בשנה השנייה כבר הבנתי שלפחות מבחינת המערכת אין לזה שום משמעות. בין אם הייתי המורה הטוב ביותר בעולם או המורה הגרוע ביותר בעולם הייתי ממשיך לקבל את אותה משכורת ושום סנקציות לא היו מופעלות עלי בשום צורה. לפטר מורה במדינת ישראל זה כמעט בלתי אפשרי. ב-5 השנים האחרונות פוטרו בישראל 52 מורים מתוך 150,000 מורים המועסקים כיום. פרקטית, מורה צריך לבצע פשע פלילי כמו הטרדה מינית כדי שיפטרו אותו, וגם אז לא תמיד הוא יפוטר.
כדי לקבל בונוסים, שולחים את המורים להשתלמויות לחלוטין לא מקצועיות (אחת התקיימה בבית מלון ונושא ההשתלמות היה "פנטומימת ילדים". השתלמויות במקצוע שלי היו עוד יותר חסרות קשר). כדי לקבל מערכת נוחה, אתה צריך להתחנף למנהל. כדי להתקדם אתה צריך להיות מרובע וחסר יוזמה. בשלב מסוים בתוך המערכת אתה כל כך רחוק מהוראה וחינוך ששכחת בשביל מה הגעת לשם מלכתחילה. ומה שלדעתי הכי עצוב בכל הסיפור הזה, הוא שאף אחד לא בחר אותי. התלמידים לא בחרו אותי וההורים לא בחרו אותי. שנה אחת הייתי מורה נפלא (לטעמי) ושנה אחת מורה בינוני לחלוטין ובשום שלב העבודה שלי במערכת לא הייתה בספק.
שר החינוך נפתלי בנט התגאה לאחרונה כי הגדיל את תקציב החינוך למעל 57 מיליארד שקלים. מאז 2009 זינק תקציב החינוך במעל 20 מיליארד שקלים. מישהו שם לב לשיפור בחינוך? מישהו חושב שהתלמידים שלנו חכמים יותר מלפני כמה שנים? ומה שבאמת מצחיק, זה שחלק ניכר ממנו בכלל לא מגיע למורים. כמויות גדולות מאוד של התקציב מגיעות לפקידים, מתכננים, וועדות, יועצים, ושאר פונקציונרים של משרד החינוך. אילו היינו מחלקים את הסכום העצום הזה בין 2.2 מיליון התלמידים במערכת החינוך, כל תלמיד היה מקבל 24,000 ש"ח בכל שנה. רק דמיינו לאיזה בית ספר פרטי היה אפשר לשלוח ילד עם הסכום הזה, שלא כולל את התוספות של העיריות, או כל עזרה מצד ההורים.
להוסיף עוד כמה מיליארדים לתקציב החינוך או לעשות עוד רפורמה לא יפתרו שום דבר. הדרך היחידה לפתור את הבעיה הזאת, כמו גם את האימפוטנטיות הפדגוגית של מערכת החינוך והשיטות המיושנות שבהן היא עובדת, היא לשנות לחלוטין את השיטה. לאפשר להורים ולתלמידים בחירה באיזה בית ספר הם רוצים ללמוד, לאפשר אוטונומיה כמעט מלאה למורים ולמנהלים בתחומי החומר הנלמד, השיטות הפדגוגיות ותנאי ההעסקה, ובעיקר לאפשר ליזמי חינוך להקים מוסדות חדשים עם רעיונות חדשניים בתחום כלוא כל כך בעבר, מה שכמעט שלא מתאפשר היום.
אפשר לעשות חינוך טוב יותר ויקר פחות, ששם את התלמיד - ולא את המערכת - במרכז. אני עזבתי את המערכת השנה בגלל הגישה המיושנת והפוליטיקה הפנימית האינסופית שלה. ברגע שיוכלו לבחור בי - אחזור ללמד בשמחה.
