אבל לא תוייגתי אז אני אסתום....

הרבה פעמים אנשים מתייגים אחרים על סמך היכרות עם סגנון הדיון שלהם.

זה לגמרי לא אומר שאחרים פחות טובים. בטח תגיב! זה מוסיף ומעשיר.)

 

נראה לי אגיב מאוחר יותר

אני מניח שלט היית פה כדאי לקרוא את זה

אני פה 3 שנים

שרשרתי לא משו

ז"א- לא הייתי  בפורומים אבל כמשתמש- אני הרבה זמן ועיין הכ"א שלי....

אחרת פטרת כל אדם מעשיית מצוות בעקבות ההנאה שלו שלדבריך היא מצווה מדין עוסק המצווה פטור מהמחווה ( לפחות לשיטת הר"ן, שיטת התוספות אולי תתאים יותר)

אתה כן יכול לומר שיש עניין בזה משום ועשית הישר והטוב, אבל מצווה זה קצת בעיה בטח לאור המגבלה של 613

אם תרצה לקרוא עוד אני מניח שדף כה (אאל"ט)והראשונים עליו בסוכה יעזרו לך וגם השורש הראשון בשורשי המצוות של הרמב"ם וההשגות של הרמב"ן
הם די סותרים לגמרי מה שכתבת

אני יודע שהשפה ההלכתית סותרת את זה. שהרי יש תריג מצוות. וזהו.

 

אני חושב למו"ר יש שיטה. הוא מגדיר דברים בתור 'הכשר מצווה'. לא ירדתי לסוף דעתו מה הרעיון הרוחני של זה ומה התועלת ההלכתית של זה. לא ניסיתי.

אם השפה ההלכתית סותרת את זה אז זה לא נכון
להבין מה הרעיון הרוחני כלומר מה המניע זה לא תפקידנו, אני צריכים להבין את השאלה מה זה אומר

לא באתי לסתור את ההלכה. הצבעתי על כיוון מסויים ואז גמגמתי משהו לא ברור.

 

בדיוק הרצון שלי היה להבין מה המניע שלו להגדיר דברים כ'הכשר מצווה'.

נניח לימודי מדע.

שהיא מצווה תמידית, ואולי כדין קדושים תיהיו וזה נראה עיקר....

 

ובכ"ז, וכן לדברי @א"י זה קשה, נראה לי שיותר מתאים ניסוח אחר וזה היה א' הכונות בדבריי.

יכול להיות שהמצווה היא המילה והנימולות היא התוצאה ואז זה לא מצווה תמידית

קדושים תהיו זה לא מצווה ומי שאומר שכן נותן בה פרטים ספציפים
בעיקרון יש הבדל בין מצוות ל"רוח המפקד"

זאת אומרת- באמת מעשית ככה התורה רוצה שנחיה, ככה היא מכוינה אותנו על ידי המצוות, ובעצם היא מצווה אותנו לחיות ככה. רק שאין לזה סעיף.

אני מחפש ניסוח-יחס יותר מתאים. הן כלפי הכ"א והן כלפי השרשור...

אבל מפספס את הנקודה.

למעשה הוא משאיר את כל מה שלא מקבל סעיף בשו"ע כ- מחוץ לתחום. וכל חיי החול נותרו הרחק מאחורה.

כל חיי החול מתרוממים בנתיב הזה

שולחן ערוך החמישי
רוח המפקד

בכל מקרה הכול טרמינולוגיה, את הערכים שלי ינקתי מהתבוננות ומחינוך מהוריי ומרבניי אחרי זה מצאתי לזה סימוכים בתנ"ך ובהלכה מבין?

לסמכות "רוח המפקד" שאחרי הכל- הכל הלכה!  (שוב, עיין הכ"א שלי...)

ונראה לי שהוריך ומחנכיך ינקו מהוריהם ומחנכיהם וכו'- עד שכל שורש החינוך הוא מתוך דברי ההלכה... זה גם צד....

כל אדם חושב לבד לפעמים הערכים שלי ושל הורי לא סימטריים וגם של הורי וסבי וסבתותי

כל אדם חושב לבד, השאלה מה מקור היניקה

רוח המפקד לא אומרת דברים מעבר להלכה, זה לא חסידות, היא גופה ההלכה לא כוי ואיקס בשמיים אלא כצורת חיים

אני לא יודע מה חסר לי אבל זה פשוט לא בכיוון.

אני רוצה טרמינולוגיה יותר מזעזעת, שתגרור את חיי החול עמוק לתוך התחום הקדוש. אולי התניא עושה את זה..

 

ואת הערכים וכו'- לא חשבתי עלזה אבל זה לא קשור לעניינו.

בענייין גדר זמן מצוות מילה יש שהוכיחו מהגמ' על דוד המלך ע"ה (אינני  זוכר איפה) שהיה בבית המרחץ ונבהל שהוא ללא מצות נזכר שהוא נמול- ונרגע....

 

לגבי קדושים תיהיו- עיין בהשגות הרמב"ן ובהסברו שם (מגילת אסתר? לא זוכר.....)

כתבתי שיש מחלוקת מראש על שני הדברים וידועים דברי הרמב"ן
לגבי דוד המלך זו לא הוכחה כי יש לו מצוות היות והוא נימול, זה לא אומר שכל רגע ורגע אדם נימול מקיים מצוות ברית מילה

אולי דמי ללימוד תורה, שברור   שאין פטור מליתן פרוטה לעני משום העוסק במצווה עקב מצווה תמידית של לימוד תורה (ולפחות לפי תוס' שאין היסח הדעת.....)

כתבתי לך בסוכגרים למעלה שוודאי לשיטת הר"ן אין מה להתחיל את הדיון וגם לפי התוספות יש לדון, וודאי שפרוטה דבר יוסף לא תועיל

או שלא שמתי לב.....

בס"ד

 

מטא-הלכתית. ממילא, (א) ברור למה היא לא בשפה ההלכתית (ב) היא הרבה יותר מחייבת.

כלומר, יש משהו במונח הזה שקצת מרגיז אותי. התורה לא מנסה להביא לנו אוסף חוקים ותו לא.

התורה שואפת לכונן חברה מתוקנת, באמצעות אותם חוקים.

 

החוקים מעגנים את הרוח בכלים פרקטיים ומוגדרים היטב,

אבל האם זה אומר שקיום מצוות דקדקני מספיק כדי להגיע למטרה?

מבחינה פורמלית כן. מבחינה רוחנית לא.

אין ציווי על התחום הזה, אבל אדם שמחובר לתורה באמת יכול להבחין במגמת התורה.

קיום המצוות מתווה דרך, והיא אמורה להוליך את האדם אל הישר והטוב כפי שהזכיר מאיר

 

ואדרבא, להתעלם מכל מה שאיננו 'מצווה' בהגדרה זה להוציא את הנשמה מהגוף

 

(זה מזכיר לי מאמר מדהים של הרב ליכטנשטיין, בכיוון טיפה שונה - "האם היהדות מכירה במוסר שאיננו תלוי בהלכה?")

התורה והלכותיה למעשה הם הם הנשמה...

בהנחה והיא ניתנה מהשמים והיא לא ארבע מקורות שונים אתה מתכוון

מדבריך קודם השתמע שתורה=הלכה, והרי לא כל התורה היא הלכה.

ז"א- יש התפרטויות מעשיות במצוות שלא מוזכרות בשו"ע, אולי הרמב"ם זה מקום טוב, בכלל כל דבריי הם מצד המעשה, שצריך לזכור שכל ההתפרטות היא ה"שורה התחתונה" של כל התורה העליונה, כולל ההתפרטות שלי עצמי בדבר העליון, הנשמה ולעילא עד  שרשא דכל עלמין, נשמתא דכל נשמתין.....

וכמובן יש את צד ה"התפרטות תחילה" שאחרי המעשים נמשכים הלבבות, אבל זו השאלה שאחר היחס, בדרך חיי מתוך יחסי לדבר....

יש דברים מעשיים ויש דברים ששייכים ללב.

נראה לי שלא הבנתי אותך עד הסוף.

 

ואת השורה האחרונה לא הבנתי בכלל.

אבל גברתי כבר קראה בחכמתה....

את מתכוונת למאמר של הרב לייכטנשטין על זה או פרק במבקשי פניך עמוד 73?

אאל"ט תמלול שיחה

ככה זה כשוקראים משו שכבר שמעת את דעת הרב ברח לי מהזיכרון

בס"ד

 

אני לא בטוח, לי אישית זה נראה כמו מטרת ביניים צדדית.

 

בכ"א נראה לי שיש פה פער בשפה.

 

עד כמה שהבנתי את @א"י זה קשה, הכוונה שלו היתה לשאלה עד כמה צריךלהרגיש את עבודת ה' בכל מעשה ומעשה. לא?

חלילה
המטרה היא חברה מתוקנת, והאמצעי (שהופך למטרה בפני עצמו בשל כך) הוא קיום המצוות

וייתכן שלא הבנתי את השאלה

בס"ד

 

הייתי אומר שהתורה היא מטרה בפני עצמה וממילא אין שום מטרה כולל ליצור חברה מתוקנת וזה רק סוג של side-effect חיובי אמנם (מי היה מאמין שיום אחד אני אשתמש בבביטוי באנגלית כי אני לא אמצא לו תרגום הולם לעברית?).

לכל היותר אולי אפשר לומר אחרת, שלתורה יש מטרה והיא להופיע את רצון ה' בעולם, ואז באמת כינון החברה המתוקנת הוא מטרת ביניים צדדית.

וצריך לחקור מה היחס בין שתי האפשרויות ויכול להיות שהן זהות משהו.

 

בכל אופן, אני חושב שכל זה לא רלוונטי לשאלה.

לפחות לפי משמעות דברי @*בננית*... (אשמח אם תתקן אותי במידה וטעיתי)

אני חושב ש"חברה מתוקנת" הכוונה- הויה מתוקנת, שהרי לזאת קבלנו תו"מ לתקן עולם במלכות שדי. (כל התורה, זה משהו אחר, אני מדבר על קבלת התורה, תורה מסיני)

ואז אה"נ- דבריך הם הם דברי *בננית*, שזהו "הופעת רצון ה'" ועוד שבצד המעשה הפרטי- מתחילים בחברה מתוקנת ועובר ופושה להויה מתוקנת, על דרך האפשר....

[אגב- side-effect- אולי, השפעה צדדית/ אגבית/ שולית /נספחת. אלו מושגים בעברית מתאימים?]

בס"ד

 

אני לא יודע למה אתה אומר שזו הגדרה רדודה.

 

אני מוכן לקבל ממך כל הגדרה סבירה למושג ולא לחזור בי ממה שאמרתי, בגלל ש(א) נראה לי שהתורה היא מטרה כשלעצמה ולא יכולה להיות לה מטרה אחרת. (ב) גם אם לא, אני לא מאמין שרצון ה' מוגבל להוויהרחבה ככל שתהיה, מתוקנת ככל שתהיה, שאני ואתה מסוגלים להבין.

 

חוץ מזה שלהפוך את ה"חרבה" ל"הוויה" זה לא נראה לי פרשנות סבירה.

 

[בדיוק בגלל שיש לפחות ארבע מילים {אפשר להוסיף גם- תופעת לוואי} שכל אחת כמעט מתאימה נשארתי באנגלית]

לא הגדרת בפי' את המושג, דברתי על מה שהתייחסת כמובן  מאליו...

התורה היא משהו עליון, ברגע שאתה מגדיר מטרה- אתה מצמצם כו להבדיל ועם זאת ההשוואה מבוארת כבר- קודשא בריך הוא, קודשא בריך הוא ואורייתא חד הם (אינני זוכר אם זה היה כתוב במקור אך ראיתי זאת כמובן במקור אחרון ואינני זוכרהו...)

ועם זאת- לא באתי לומר "הגבלה", אינני יודע אם זה הגדרה מתאימה, יותר כמו "התפרטות" שהוא מה שהסברתי וכבר מבואר הוא [בדברי הרב על המדרש על אחיזת  משה בכיסא  הכבוד וענייתו למלאכים בדבר ירידת התורה, כמדומני.... לא זוכר מקור מדוייק, בעיה  אצלי, אשמח אם מיששהו יציין....] ש"תורה הנתנה בסיני הי איננה "התורה" העליונה אלה התפרטות שלה.

"חברה" היא מעגל פנימי בהויה כמו שהסברתי.

 

[בעניין המושג, הבנתי, אבל תמיד חייבים לוותר על משהו בשביל לבחור, והפרדת המילים המקבילות מבוארת  במלבי"ם ונאספה בספר "הכרמל"- מומלץ, לא משנה....]

 הטבת כל פרט ופרט במציאות. בו המטרה הגלויה של התורה. האם זה מקיף הכל? לאידע. האם זה העיקר- כן.

 

לא מבין למה זה קטן בעיניך- הטבה של פרט ופרט במציאות וקישורו לאור הא-לוהי.

 

ויש רמב"ן בנושא:

"ועשית הישר והטוב"-..."וזה עניין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל, לא תקום ולא תטור.. וכיו"ב .. שיעשה הטוב והישר בכל דבר"

אני מדבר על משהו הרבה יותר גדול. (אולי הרמב"ן באמת התכוון גם לזה אבל לא הייתי חותם על זה.)

 

על כך שעצם מציאות החיים והמשפחה והעם הם מצווה, על כך שכל המעשים המוכרחים והטבעיים שלנו הם באמת רצון ה'.

זה כל כך עקרוני לי כי כל עוד אנחנו מדברים בשפה ההלכתית של'תריג מצוות' אנחנו נשארים עם הבעיה שהתורה היא במובנה מונתקת ממציאות החיים שלנו, ורק מנסה להלביש משהו חיצוני עליהם. וזו תפיסה דתית שאני חולק עליה מאוד. וגם רבותי. התורה עצמה מגדירה את החיים, ומכווינה אותם,

 וקשה לי לתפוס שכל החיים הטבעיים של האדם שכוללים- עבודה משפחה זוגיות ילדים מנוחה- כולם נמצאים ברוב הזמן תחת המונח 'רשות'. 

 

(אולי פה הצלחתי להגדיר יותר טוב את הבעיה שלי)

אני לא בטוח שהחילוק לתרי"ג מצוות (ה"שפה ההלכתית")- מחייבת "תפיסה דתית", שכן- ברור שאם אתה בא מצד הלכתי, היינו בדיון הלכתי- אתה ואדם בעל ה"תפיסה הדתית" הנ"ל תיהיו שוים, ואף הוא יוכל לגבור עליך ולעלות מעליך מבחי' ידיעת ההלכה, אף שאיננו יודע טעמי מצוות ומהות נתינת מצוות מתוך אידיאלים-מוסריים עליונים או לפחות לא השריש כך בשכלו ונפשו, שאכן, בעיניי לפחות, הדיבור ההלכתי, לפחות במציאותינו בעוה"ז- הוא מתחיל "מלמטה"- היינו בשפה של הגיון רדוד ופשוט, לצד מסורת- אלו דברים המחוייבים שברמה ההלכתית הכל יישאר במציאות בעולם, בתוך מעגלה, אחר שקיבלנוט את התורה, מבחי' הלכתית- לא בשמים היא.  ("לא בשמים היא שכבר נתנה תורה מסיני") (מובן שחיזוק דבריי, כפי שכבר צוטטתי הוא מדברי אגדה והלכה. בלי חלילה עירבוב- אלא חיזוק משני הצדדים, וזה מובן). ואולי, על דרך האפשר, במציאות יותר עליונה, לעתיד לבוא, קבלי העולם הזה ינותקו במידה מסויימת והאמת תראה בצורתה היותר מליאה, בלי חלילה לסתור את ה"אמת הארצית הפשוטה" והלכה כבית שמאי.וזה על דרך האפשר.

אבל כעת הזאת- "עם אידיאלים לא הולכים למחלוקת"... וזה דבר שנראה  לי מחזק את זה שהתפיסה ההלכתית מוכרחת להיות כ"מקובעת"  במציאות, ועם זזאת- היא לא סותרת את העובדה שהופעתה היא מאידיאלים עליונים- ולכן אני חושב שתפיסה ושפה זו- איננה מחייבת יחס ותפיסה- "דתית" כהנ"ל.....

שכן היא לא מצווה אלא תוספות כאלה.

המצב הזה הוא שאפשר לחברה החרדית ליצור את מצג השווא כאילו עבודת ה' זה ללמוד תורה כל היום. וכל הקטע של משפחה ילדים עבודה- הכל הפרעות.

ז"א שבודאי שיש דבר שנקרא לו  "רע", וזו הבנתי, ועיין תגובתי "ובכן-".

ולכן גם מבחינתנו  יש את שיאור שבעיסה וממילא- אף דברים שנקרא להם "רשות שאינה מעלה"...
וזה אכן מורכב, אך לא מוחלט שלא כן הוא, וזה בודאי (לפי הבנתי בקוצר דעתי).

עפ"י דבריך כדי לקבוע היררכיה ערכית אבן הבוחן היא ההלכה, ולענ"ד כאן מתחילה הבעיה.

אני טוענת שאם מניחים שתורה=הלכה, אז אכן זה כך. אבל תורה היא מכלול, שתחום אחד בו הוא הלכה.

 

או כפי שמבואר בפשטות במסילת ישרים -

"הוא מה שמשה רבינו עליו השלום מלמדנו באמרו, 'ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' א-להיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבד את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך', לשמר את מצוות ה' ואת חקתיו. כאן כלל כל חלקי שלמות העבודה הנרצית לשמו יתברך, והם: היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה, שלמות הלב ושמירת כל המצוות"

משמע, שזה סעיף אחד מתוך 5. אמנם סעיף חשוב וקריטי, אבל לא בלעדי.

אני מאמינה שההלכה מעצבת יסודות הכרחיים שבלעדיהם לא מקיימים את רצון ה'.

ההלכה היא המסגרת שאליה יוצקים את התוכן, אותם ערכים שציינת (בהחלט יכולים להיכנס ב"הליכה בדרכיו". התנהלות יומיומית בדרך התורה כוללות בהכרח את הערכים הללו).

 

ואולי זה נשמע קצת מרחיק לכת, אבל בעיניי זה פשוט ומתבקש - מטרת העל היא חיים מלאים ושמחים, שמנותבים באמצעות ההלכה.

משמעות המילים שמירת המצוות היא מאוד כללית- אפשר לצמצם אותה לגדר א' ואפשר להרחיב לגדר יותר גדול- לכן הסברתי ששמירת התו"מ= הלכה- היא איננה ה"הלכה" כהשו"ע אלא יותר בכיוון הרמב"ם שהיא פרטי תרי"ג מצוות שמהראשונות שבהם היא, לדוג'- ההליכה בדרכיו, המסל"ש מדבר על גדר יותר פרטני בדברי הפסוק- ז"א- המצוות שמעבר לצד האמוני, שאף הוא חובה מצותית- אך במובן אחר, לדוג'- ברור שמבחי' מסוימת- האמונה בה' היא חובה הלכתית. כלומר ה"מצוות" הם גם נמצאות בגדר שאר הדברים מעבר ליסודות האמונה, כמו  חילוק הרמב"ם ב"יסודות התורה", "הלכות דעות" ושאר משנה תורה....

הניתוב ההלכתי- הוא הוא ההתפרטות עליה דברתי, לפחות בעיניי...

כמדומני יש אכן מחלוקות בתחום הזה.

בכל אופן, אם כן, אני די בטוחה שיש ביסוס לטענותיי.

 

ואכן הרבה מהדברים פה הם עניין של מינוח.

המאמר של הרב ליכטנשטיין שהזכרתי מנתח באופן מופלא את השיטות השונות, בין היתר תוך ניתוח אנליטי של המונחים.

 

(אה, עכשיו הבנתי אותך)

בס"ד

 

זה אפילו יותר מורכב ממה שחשבתי.

 

בכ"א ודאי שבתור שלב ראשון צריך להתחיל בלעבוד ע"י קיום המצוות הרגילות.

ובתור בעל בית צדיק, השאלות האלה יותר מטרידות ויותר דורשות בירור.

בס"ד

 

הרב גזבר התעסק בזה בשיעורים שלו השנה במשך שנה שלימה. גם ביינישים צריכים לאכול ולישון.

 

אבל אם תרצה ניסוח סכמטי של הסוגיה, המחולל שלי גמר סופסוף את פעולתו:
ובכן, נשתמש בטרמינולוגיה של הרב גזבר שמנגידה את ה"שניצל" (יש צמחונים בקהל?) והגמרא, אני מניח שכבר תצליח לבד להתאים כל מעשה אחר בחיים לקטגוריה המתאימה מבין השתיים.

חמישה אנשים יתנהגו בדיוק אותו דבר בפועל, כאשר הגישות שלהם תהיינה שונות לגמרי, בוא נסדר אותן על פי מעלתן (לכאורה, אני יודע שזה לא הסידור המוסכם על כולם, אבל לפחות בקוים כלליים):

1. עכשיו אני אוכל כי אני רעב ורוצה להיות שבע. תיכף סדר צהריים ואז אני אלמד תורה כדי שה' יזכה אותי בזיווג הגון/ זש"ק/ פרנסה ברווח וכבוד.
2. תשמע אני מבין חשוב לעבוד את ה' ואני מחויב לכך בלב שלם אבל דבר איתי בסדר צהריים, עכשיו אני רעב ומה-זה בא לי על השניצל הזה אז תן לי זמן איכות עם הבטן שלי, לקב"ה אני אקדיש את סדר צהריים.
3. ה' אני אוהב אותך רוצה רק לעבוד אותך, אבל מה לעשות עכשיו אני רעב ואם אני לא אוכל אני אמות. אז ניפגש ב15:30.
4. אני רוצה לעבוד את ה' וללמוד תורה ולהתפלל והנה עכשיו ממש אני אוכל כדי שיהיה לי כוח לזה איזו זכות.
5. ה' ברא אותי ככה הוא רוצה שאני אחיה כמו בנאדם, שאני אלמד, אתפלל, אישן ואוכל. הנה אני עובד את ה' אני אוכל כמו שהוא רוצה.

אתה שואל למה כל הזמן עבודת ה' נחותה בדרגה 2/3 (איש איש לפי מקומו, וההבדל ביניהן דק מאוד) ולא מתעלים לדרגה 4/5 (בתלות במחלוקת מה מביניהן הדרגה הגבוהה יותר, מדבריך משמע יותר בכיוון של 5, הזכרת המושג "הכשר מצווה" מכוונת אותנו לדרגה 4).

 

היום דיברתי עם אבא שלי על זה שחז"ל הכניסו לתלמוד הרבה מאוד מההשקפות שלהם בענייני פיזיקה, מטאפיזיקה, רפואה וכו' (ואגב, גם הרמב"ם ככה) ושאלתי אותו למה זה ומה פתאום באמצע שיעור כללי. והוא ענה לי שזו בעצם אותה ההסתכלות שרואה את הקב"ה בכל פרט מפרטי החיים ובכל מעשה ממעשי האדם, בין אם ב"אישית לוחצת" כשיטת הרמב"ן והמשתמע מפשט רוב אגדות הש"ס, ובין אם על פי חוקים קבועים מראש כשיטת הרמב"ם. בכל אופן, כל מעשה הוא מצווה/עברה והכל תורה.

 

אז שאלתי אותו, לפי זה יוצא שאנחנו המפרידים היום לא בסדר, כי השאלה שלך. והוא ענה לי תשובה שמתחלקת לשני חלקים: קודם כל, אל תחשוב שאז המצב היה מושלם, הזהות גרמה לכך שאנשים פשוט הורידו את התורה והמצוות לדרגת הצרכים הפרטיים שלהם (בלשוננו- דרגה 1). בנוסף, אל תחשוב שהמצב היום על הפנים, דע לך שיש אנשים שכן שם, ונתן לי דוגמה על מישהו שבחיים לא הייתי חושב עליו ואמר לי בלשוננו, דע שהוא בדרגה 4, גם אם מבחוץ זה לא נראה ככה, ומהשפה שלו זה לא נראה ככה, הוא חי ככה.

 

מסקנה- צריך להיזהר משאיפה לקפוץ מכוח לדרגות 4/5 כי זה עלול להפיל אותנו בלי לשים לב ל1/2, ואז כבר עדיף היה שנישאר בדרגה 3 היחסית סבירה.

(בנוסף, וזה עניין שראיתי במקום אחר, אולי יש מקום ל"3 לכתחילה", אבל אני עוד לא מכיר מספיק ובטח שלא הבנתי עד הסוף את השיטה אז אני לא יכול להסביר אותה או להכריע לאן דעתי נוטה)

 

וזהו.

זה סידור מאוד יפה ומעניין.

 

הבעיה שדרגה 4 פוגעת מאוד בחול, כי בכל רגע נתון אתה מנסה לבחון אם באמת אתה צריך את מה שאתה עושה בשביל לעבוד את ה'. ואז מה שקורה זה או שאתה חי בחרדתיות או שאתה פשוט ממעיט מאוד בצרכים הגשמיים שלך. 
סליחה זה יותר. דרגה 4 רואה את החול כדבר טכני שרק מפריע. ז"א שאם היה אפשר הייתי רק עובד את ה', אבל מה נעשה שאני צריך לאכול, אז לפחות אני יעשה את זה לשם שמים שיעזור לי לעבודת ה'. ז"א שהאכילה היא לא חלק מהעבודת ה' שלי אלא מן צורך כזה צדדי שאני חייב לטפל בו. זו גישת הרמב"ם בהלכות דעות.
למה אני לא אוהב את זה?

כי גישת המקובלים נראית בעיני יותר אמיתית ויותר מחוברת לשורש דהיינו תורה שבכתב, וכך גם גישתם של רבותי. (יש על זה בירור נפלא ב'שמחת הבית וברכתו' פרק ג'). הגישה של המקובלים רואה בכל דבר שאתה עושה פוטנציאל להעלאת ניצוצות. אפשר לתפוס העלאת ניצוצות כפעולה קבלית מסטית ולפספס את הנקודה. אבל אני חושב שזו לא הנקודה. הנקודה היא שהגילוי הא-לוהי מופיע בכל דבר גם בחומר וגם ברוח, והקב"ה מנחה אותנו על ידי התורה לחבר את החומר והרוח בצורה השלמה בה לכל אחד מהם יש ערך וגילוי א-לוהי גם לחומר. ולכן כשאנחנו חיים חיים של קודש וחיבור לקב"ה אז גם הפעולות הגשמיות שלנו (בלי כוונות מיוחדות) נהיות חלק ממארג החיים הקדוש הזה ומקבלות את ערכן וכך ה'ניצוצות' עולים לשורשן של גילוי שם ה'.

בס"ד

 

(ההבדל ביניהן הוא הדק מאוד, בטעות כתבתי את זה על 2 ו3, שגם הן קרובות זו לזו אבל פחות).

 

בדרגה 3 האכילה היא אילוץ. בדרגה 4 האכילה היא מכשיר. בדרגה 5 האכילה היא תכלית.

 

השאלה האם נכונה יותר הסתכלות מכשירית או תכליתית היא שאלה עתיקה, שכפי שציינת נתונה במחלוקת בקוים כלליים בין הרמב"ם וסיעתו לבין המקובלים ובדורות האחרונים הגיעה גם לפני השטח בפילוסופיה הכללית. ואני לא מבין איך אתה יכול לדחות בקש את הדעה האחרת, גם אם היא לא נראית לך ולא דרכם של רבותיך.

מכל מקום, ודאי שהיא טובה יותר משלוש הדרגות שלפניה.

 

אבל שים לב, בדבריי לעיל כרכתי את הרמב"ם והמקובלים יחד, וכנגדם העלתי טענות לטובת דרגה 3 הבינונית. שבזמן שהמאיסה בה והניסיון לקפוץ מעלה עלול לדרדר אותנו מטה לדרגות שליליות, ההתמדה בה תעלה אותנו לאט אל עבר דרגה 4 שהיא טובה מאוד לכו"ע, גם אם לא הכי טובה.

זה קצת הבדל בתחושה. ההבדל הוא רק להבין שהכל מה'.

 

3 ו4 מנוגדים להשקפה הכללית של רבותי ושלי.

 

חלילה לא דחיתי את הרמב"ם. כתבתי למה הוא לא נראה לי ולרבותי, והסברתי מה החיסרון שלה ולמה יש העדפה לשיטה השניה. ככלל כמעט כל הראשונים והאחרונים הלכו בגישת המקובלים שמשקפת יותר את היהדות התנכית הטבעית. יש לה גם יתרונות, ואני באמת ממליץ על 'שמחת הבית וברכתו' פרק ג'. (זה אמנם ספר הדרכת חתנים כזה אבל את הפרק הזה לדעתי אפשר וראוי ללמוד, מדבר על סוגי קדושה בגישות השונות).

 

לגבי הסכנה בקפיצות וההליכה באיטיות- שאלה טובה, טרם נתתי את דעתי אליה.

בס"ד

 

אני מבין אותך, גם לי קצת מוקשה העניין ונוח לי יותר עם שיטת המקובלים (אגב, לא כל המקובלים הלכו בדרך הזו), אבל צריך להבין שזו שיטת הרמב"ם והוא תופס את המושג של מכשיר אחרת מאיתנו. כנראה אי אפשר להבין אותו עד הסוף בלי לחיות את זה. אבל בכל אופן ודאי שזה טוב לאין ערוך ביחס לדרגה 3, והצעה לדרך בטוחה להגיע לשם היא דבר שלא כדאי לוותר עליו בקלות.

אז נכון- אילוץ זה באסה, ומכשיר זה שלב הכרחי. אבל סוף כל סוף הייתי שמח להפטר מהמכשיר כי הוא שולי וסתם מפריע, רק שזו הדרך היחידה לעשות את המצווה ולכן אני שמח שאני מתקדם לכיוון המצווה. אבל בכל רגע נתון הייתי מוחק אותו. (ולכן העולם הבא של הרמב"ם הוא עולם הנשמות)

בס"ד

 

זה בדיוק מה שאני מנסה להגיד, שלפי הרמב"ם זה לא ככה. אתה לא חי רמב"ם ולכן לא מצליח לתפוס את זה (גם אני), אבל אי אפשר להתכחש לזה

גם הזהר אומר "חמרא לא יתיב אלא בקנקן" (בהעלותך קנב א) [לכאורה נאמר בעניין לא קשור אבל אם תעמיק זה אותו העניין].

וזו אותה המחלוקת בדיוק בעניין פרטי המצוות (ע' מו"נ ח"ג פכ"ו).

 

והדוגמה מעולם הבא לא נכונה, כי גם עולם הבא של המקובלים שונה מהעולם הזה.

אין לי מושג מה הזוהר אומר..

אמנם שונה אבל קצת דומה. לדוגמא שבת זה מעין עולם הבא. בפניני הלכה מדובר על זה הרבה. 
אבל בתכל'ס כל המבט על החומר שונה. קידוש החומר, העלאת ניצוצות, ועוד ביטויים כאלה.

"הרחיבי מקום אהלך"

בס"ד

 

לא הבנתי מה הקשר. שבת היא מעין עולם הבא אז היחס לחומר הוא מעין היחס לחומר של העולם הבא. אבל זה לא החומר של העולם הבא (לא משנה מהו).

הכל אחרת כשהחיים מתנהלים כל רגע עפ"י רצון להוריד ולחפש את ה׳ בכל דבר.
הייתי פחות קוראת לזה 'מצווה' יותר 'רצון אלוקי' שנמצא בכל דבר ודבר.זה לדעת ולהכיר שיש גשמיות אך כל כולה אלוקות.

אצל אישה הדבר הזה יותר חזק כי היא מתעסקת הרבה יותר בגשמיות.

הייתי מסביר לך עכשיו את סוגיית "מילה כמצווה" שהזכיר "מאיר." ואף  אני הדל....

לעת עתה אני לא חכם מספיק להבין כל מה שכתבתם, אבל נראלי שמתישהו אני יחזור לשרשור הזה וינסה להבין אותו מחדש.

אשכרה.